הרגשות הבסיסים של בני המין האנושי כגון: שמחה, עצב וכעס, מצויים גם אצל בעלי חיים רבים. כיוון שלבני המין האנושי, מוח הרבה יותר מפותח מאשר לשאר בעלי החיים, אנו נושאים גנים, המאפשרים לנו מגוון רחב יותר של רגשות. אחד מהם הוא רגשות אשם. מכיוון שהיכולת לחוש ברגשות אשם, משותפת לכלל בני המין האנושי, ניתן להניח שיכולת זו תרמה לאבות אבותינו לשרוד בתנאי חייהם הקשים. אני מניח, שכאשר סבתא לוסי ביצעה פעולה שגרמה לתחושות שליליות לה או לאנשים הקרובים לה, היא חשה ברגשות אשם או בחרטה עמוקה. רגשות אלו היו עשויים לתרום לה בשני דרכים:

א. אם היתה לה עדיין אפשרות לשנות את התנהגותה השלילית כלפי האדם שנפגע ולהגיב בצורה חיובית, אני מקוה שהיא עשתה זאת ואף ביקשה מהניפגע לסלוח לה על התנהגותה.

ב. אם לא היתה כל דרך לשנות את התנהגותה השלילית כלפי האדם שנפגע, אני מקוה שהיא הפיקה לקחים חיוביים מהמקרה והשתדלה כמיטב יכולת להימנע מלחזור על שגיאתה.

לצערנו, אנשים רבים, בעידן המודרני, חשים ברגשות אשם הפוגעים בתיפקודם, בלא ששינו את התנהגותם השלילית, בלא שהתנצלו על הפגיעה באדם השני ובלא שינצלו את המקרה להפקת לקחים חיוביים לעתיד.

תאור מקרה

לפני מספר שנים, אשתי ואני תכננו לשפץ את דירתנו. הזמנו שני בעלי מקצוע להגיש הצעות. האדם השני שהגיע, היה גבר כבן 50 בשם שמעון. לאחר שהוא רשם את כל הנתונים, הוא הבטיח לחזור תוך יומיים ולהגיש לנו הצעה מסודרת. כיוון שהתרשמנו מאד חיובית מאישיותו ומגישתו המקצועית, ציפינו בקוצר רוח לבואו. לאחר יומיים, כאשר פתחנו את הדלת לשמעון, נבהלנו ממראהו. הוא הלך שפוף, מבטו מושפל וקולו בקושי נשמע. שנינו פנינו אליו בשאלה: "מה קרה, שמעון? אתה ניראה מאד מדוכדך." "לא ישנתי שני לילות." הוא השיב בקול נמוך. "הוזמנתי לאוניברסיטה לתלות מסך קולנוע גדול, על קיר בית הפונה לדשא. הצעתי לאחד מידידי לעזור לי לתלות את המסך. כל אחד מאיתנו היה אמור לעמוד בראש סולם, בקצה אחר של המסך, בגובה של כשלושה מטר ולחבר את המסך לקיר. ידידי נהג לעזור לי בעבר, אך במקרה הנוכחי מעט הססתי לבקש זאת ממנו, כי הוא כבד גוף. הבעתי את דאגתי בפניו, אך הוא התעקש להצטרף ולעזור לי. בעת ששנינו עמדנו בראש הסולם וכל אחד מרוכז בחיבור הצד שלו, שמעתי רעש קל מצידו של ידידי. הפניתי את ראשי ולחרדתי ראיתי אותו צונח מראש הסולם כשראשו כלפי מטה. כאשר האמבולנס הגיע, נקבע מותו." שמעון לא פסק לבכות בעת שהוא תאר את המקרה. הוא חזר פעמים רבות על המשפט: "אידיוט שכמוני… מדוע לקחתי אותו… זו אשמתי…" הצעתי לשמעון להצטרף אלי לחדר העבודה וסגרתי את הדלת. בקשתי ממנו לעצום את עיניו ולדמיין שהוא מסוגל לראות את שמעון בשמיים ולשוחח איתו. שמעון שיתף פעולה ברצון. "אני רואה את שמעון בשמיים." הוא החל לדבר בעיניים דומעות. "הוא דוקא ניראה טוב. הוא מחייך אלי." "מה היית רוצה לומר לשמעון.?" שאלתי. שמעון החל לדבר בקול בכייני: "למה.. למה.. למה הזמנתי אותך לעבוד איתי… הייתי צריך לחשוב שזה מסוכן עבורך… זו אשמתי." בקשתי משמעון לדמיין, מה ידידו היה עונה לו, לו שמע את דבריו. "תפסיק לבלבל את המח." שמעון השיב בקול מעט רם. "אתה הצעת לי להצטרף אליך ואני קיבלתי את הצעתך. אני בלבד אשם במותי כיוון שלא הייתי זהיר בעת שעמדתי על הסולם." בקשתי משמעון להמשיך בדו – שיח הדמיוני בינו לבין ידידו ושמעון עשה זאת ברצון. לאחר שחשתי שהשיחה מיצתה את עצמה, הצעתי לשמעון לשאול את ידידו, האם הוא חפץ ששמעון יעשה משהו לזכרו. "אני מבקש שמעון, שבעת שתתלה את המסך, תדביק מאחוריו כמה משפטים לזכרי. תעשה זאת כך שאף אדם לא יוכל לראות זאת, אך רק אני אראה זאת מהשמים." סיימנו את הפגישה שנמשכה כחצי שעה. שמעון חיבק אותי בחיבה והודה לי על עזרתי. לפני ששמעון עזב את דירתנו, הוא מסר לנו את הצעתו ולאחר עיון בה החלטנו לתת לו את העבודה. שמעון עשה עבודה נפלאה ומצב רוחו היה משופר. הוא סיפר לנו, שהוא תלה את המסך בעזרת אדם אחר והוא הצמיד לוח עם הקדשה מאד חמה לזכר ידידו, וכתוצאה מכך מצב רוחו השתפר.

תאור מקרה
אהוד חש ברגשות אשם כבדים, למעלה מ-12 שנה, והוא יודע בדיוק מדוע. לדבריו, אשתו נכנסה להריון לפני שנישאו, ולאחר דיון מעמיק בין שניהם, הם החליטו על הפלה. הבעיה היא, שאהוד חונך כיהודי דתי. הוא מאמין, שהפלה היא חטא חמור, שמגיע עבורו עונש מאלוהים. ב-12 השנים האחרונות, במקום שאלוהים יעניש את אהוד, הוא מעניש את עצמו. מחשבות טורדניות על ההפלה, חוזרות ומציקות לו כמעט יום יום, וגורמות לו לרגשות אשם כבדים ולחרדות. מלבד זאת, אהוד איבד את יצר המין. אומנם יש לזוג שתי בנות, שנולדו לאחר שנישאו, אך אהוד יוזם יחסי מין אולי רק אחת למספר חודשים. אשתו מודעת למצבו, והיא עודדה אותו לפנות לטיפול.
"אני משוכנע שמגיע לך עונש מאד חמור עבור ההפלה." פתחתי בהסבר. "אתם ביצעתם מעשה המנוגד לאמונתך ולחינוך עליו גדלת. מצד שני, גם אדם שביצע רצח ויושב בבית סוהר, משתחרר מוקדם על התנהגות טובה. האם לדעתך, במשך 12 השנים מאז שביצעת את החטא, התנהגותך היתה טובה מבחינה מוסרית?"
"אני משוכנע שכן. אני מקפיד על מצוה קלה כחמורה והתנהגותי מאד מוסרית."
"אם אתה היית השופט של אהוד, לאור העובדה שהתנהגותו במשך תקופת העונש היתה חיובית, האם היית ממליץ לשחרר אותו?" שאלתי.
"בשום אופן לא." הצהיר אהוד בקול גבוה. "אם הייתי שוב גבר בן 23, ושוקל מחדש האם לעשות הפלה או להנשא בעת שאשתי בהריון בחודש מתקדם, אני משוכנע שהיינו עושים את אותו דבר. לכן מגיע לי עונש לכל החיים."
"השיקול שלך מוטעה." הצהרתי. "בני אדם חווים רגשות אשם, לא כדי להעניש את עצמם על שגיאות העבר, אלא כדי להפיק לקחים לעתיד. עליך לשאול את עצמך, אם למדת משהו מהשגיאה שביצעת. לאחר שסבלת 12 שנה מרגשות אשם, אם בתך היתה בהריון לפני נשואיה, כשם שהיתה אשתך, האם היית ממליץ לה לעשות הפלה?"
תשובתו של אהוד היתה מהירה ונחרצת. "בשום פנים לא. לעולם לא הייתי ממליץ לבתי, או לכל אשה דתיה, לעשות הפלה, עקב הרצון להעלים הריון לפני הנשואין."
אהוד נשאר שקט למשך זמן מה. לפתע הרים ראשו ובקול שקט שאל "האם לדעתך, מגיע לי להשתחרר מבית הסוהר הפסיכולוגי, שגזרתי על עצמי, עקב הפקת לקחים חיובית מהחטא שחטאתי והתנהגותי הטובה במשך 12 שנה? האם מותר לי לחזור ולהנות מיחסי מין עם אשתי?"
"אל תשאל אותי" השבתי "תשאל את השופט שבך." השבתי.
"אני חושב שהגיע הזמן לשחרר את עצמי ולחזור לחיות חיים נורמליים." ענה אהוד בקול נמוך, וחסר ביטחון.
"תרשה לי אהוד לשמש כפסיכולוג יועץ לשופט." פניתי אל אהוד . הוא הניע את ראשו בחיוב, ולכן המשכתי. "אדוני השופט, להערכתי המקצועית, הנאשם שהה בבית סוהר פסיכולוגי, במשך 12 שנה. זו תקופה מאד ארוכה. אם נשחרר אותו, היום, לחופשי, הוא עלול לגלות קשיי הסתגלות חמורים. אני ממליץ לשחררו בהדרגה. אולי יום או יומיים בשבוע. אני ממליץ שבכל שבוע הוא ישתחרר בימים שונים. בהתאם להסתגלותו לחיי החופש, ניתן יהיה להמליץ לשחררו ליותר ימים בכל שבוע."
"אדוני הפסיכולוג." אהוד פנה אלי. "אני מקבל את המלצתך, והנאשם ישוחרר ליום או ליומיים בשבוע."

אהוד המשיך בטיפול מספר שבועות נוספים. היו עליות וירידות במצב רוחו, אך כללית, הוא חש יותר רגוע ושכיחות יחסי המין עלתה.