מגיל צעיר, אני אישית סבלתי מהצטננויות, בין ארבע לשש פעמים בשנה. בדרך כלל הן הופיעו בסתו, בחורף ולעיתים אף בקיץ. כל הצטננות ארכה בין שבעה לעשרה ימים, בהם סבלתי מאף סתום ולעיתים גם משיעולים ומהתעטשויות. התחושה הגרועה ביותר היתה בלילות, בהם הייתי חייב לישון על הגב, בעת שראשי נשען על כר גבוה.

בסוף שנות ה- 60, הגעתי לניו יורק, להשלמת לימודי בפסיכולוגיה. האוניברסיטה בה למדתי, התמקדה בשיטת הטיפול הפסיכואנליטית. שיטה זו נחשבת לטיפול "ארוך מועד", המבוסס על ניתוח זיכרונות ילדות, כאשר עמדת המטפל מאד פסיבית. בתקופה זו, החלו להתפתח שיטות טיפול "קיצרות מועד",  המתמקדות בבעיות ההוה, כאשר גישתו של המטפל מאד אקטיבית. לאחר סיום התואר באוניברסיטה, חלק מחברי למחזור המשיכו להשתלם בשיטה הפסיכואנליטית וחלק פנו להחשף לשיטות החדשות. אני מאד התלבטתי, מהו הכיוון שאנקוט. בארץ שלטה, בתקופה ההיא, הגישה הפסיכואנליטית, אך ליבי נמשך להחשף לשיטות החדשות. רק לאחר שנים הגעתי למסקנה, שכל מטפל לרוב בוחר בשיטת הטיפול המתאימה לאישיותו הוא.

במקום עבודתי כפסיכולוג, בבית המשפט המשפחתי שבניו יורק, התפרסמה הצעה למטפלים, להצטרף לסדנה לסוף שבוע, המתבססת על שיטת הגשטלט והדמיון המודרך. לאחר התלבטויות, החלטתי להרשם, מבלי שהיה לי מושג, למה לצפות.

בקבוצה היו כעשרה פסיכולוגים ומנחה. ישבנו במעגל, כאשר ליד המנחה היו שני כסאות ריקים. המנחה הסביר לנו, שכל אחד מהמשתתפים יעבור לשבת לידו, במטרה לעבוד על הנושא המטריד אותו. המתנדב הראשון, החל לדבר על אמו. לדבריו, אמו נהגה להציק לו לעיתים קרובות. המנחה הפסיק אותו בתחילת דבריו, וביקש ממנו להתבונן בכיסא הריק ולדמיין, שאמו יושבת מולו. הוא התבקש לספר לה, בצורה הישירה והגלויה ביותר, על רגשותיו כלפיה. מפעם לפעם, המדריך עודד את המתנדב לחשוף בפני אמו, זכרונות ילדות כואבים, ולבטא זאת בעוצמה רגשית ההולכת וגוברת. בהדרגה, המתנדב החל לבכות, לצעוק ואפילו להשתמש במישפטים בוטים. בשלב מסויים, המתנדב התבקש לשבת בכיסא של האם ולדבר לכיסא, אותו הוא פינה. מהכיסא של האם, הוא דיבר לעצמו, כפי שהוא ציפה שאמו היתה עונה לו, לו שמעה את דבריו. האם הדמיונית, צעקה והטיחה אשמות קשות נגדו. וכך, מספר פעמים, המתנדב החליף כסאות ותפקידים. בשלב מסויים, המנחה הציע למתנדב ולאמו הדמיונית, להמשיך בדיון ביניהם, אך להשתדל להגיע להבנה הדדית, במטרה לשיפור היחסים ביניהם. המתנדב עשה זאת בצורה נפלאה. השיחה בין המתנדב לאמו הדמיונית נמשכה כמחצית השעה, ובסופה נערך דיון בין כל המשתתפים. המתנדב טען, שזו היתה חוויה נפלאה, אך אני חשתי מעט חרד, מהמהירות בה השיטה הובילה אותו לעומק רגשי. זה היה שונה לחלוטין מהשיטה הפסיכואנליטית, אותה למדתי באוניברסיטה. אחד המשתתפים שישב לידי, התעטש והשתעל מספר פעמים במהלך הדיון. אני אמרתי לעצמי: "חבל שישבתי קרוב אליו. אני בטוח אדבק ממנו בנזלת ואהיה חולה לפחות שבוע."

כנראה שהאימרה: "נבואה המגשימה את עצמה" פעלה עלי. למחרת היום, הגעתי לסדנה כשאפי סתום, ואני מתעטש ומשתעל. תורי הגיע לשבת על הכיסא הריק. בדרכי לכיסא הריק, שאלתי את עצמי,  "על מה אדבר? על אבי? על אמי? ואולי על אחי הבכור?" התקשיתי להחליט.

המנחה פנה אלי ובקש שאעלה נושא.

עניתי לו בקול צרוד ומנוזל : "קשה לי לדבר. אני מצונן מאד."

"אולי תשים את האף שלך על הכיסא הריק ותדבר אליו. ספר לו מה אתה מרגיש ביחס אליו." הוא הציע.

חשתי המום. מעולם לא דיברתי לאפי. מה אומר לו? שנמאס לי ממנו, שהוא מתנזל מספר פעמים בשנה ומקשה עלי את החיים? "

"נמאס לי ממך, אתה ממרר לי את החיים." דברתי בקול חלוש ומנוזל, לעבר הכיסא הריק.

"התוכן נשמע כועס, אך הטון מאד רך. האם אתה יכול להתאים את טון הדיבור לתוכן? " שאל המנחה.

הרמתי את קולי וחזרתי על המשפטים. המנחה ביקש שאחליף כיסא עם האף ואדבר לברוך בשמו.

"אבל אתה הזמנת אותי אתמול בלילה." אמר לי אפי. "אתה ציפית להדבק מהאדם החולה, וזה נחשב בעיני כהזמנה גלויה. אומר לך את האמת, לדעתי פחדת לשבת על הכיסא הריק ולהרים קולך כנגד אביך, אמך ואחיך הבכור. העדפת לסתום את הרגשות שלך בעזרתי."

החלפתי כסאות, ופניתי לאפי בקול מאד תקיף: "אני דורש שתפסיק לשלוט עלי. אם אתה חושב שאני הזמנתי אותך, זה ודאי לא החלק הבוגר שבי, זה הילד הקטן שבי. החלק ההגיוני רוצה להתמודד עם הקשיים ולא להחניק את הרגשות."

המנחה הציע, שאושיב על הכיסא הריק את מנהיג הוירוסים, הנמצאים באפי, ואדבר אליו.

הפעם צעקתי: "אם אתה לא מסתלק מאפי מיד, אני משמיד אותך… אני שורף אותך ואת כל החברים המחורבנים שלך… אני מספיק גדול כדי להתמודד כנגד רגשות שונים… אתה פלשת לגופי… ואני אסלק אותך משם."

הדיאלוגים ביני לבין אפי וביני לבין מנהיג הוירוסים, נמשכה כמחצית השעה. בסיומה, חשתי בריא ואפי היה נקי לחלוטין. בהמשך הסדנה, הוזמנתי לשבת על הכסא הריק מספר פעמים, והתמודדתי עם אנשים שונים בחיי. בדרכי לביתי, חשתי משוכנע, שדרכי הפסיכולוגית תתבסס על שילוב בין הבנה יסודית של מוקד בעייתו של המטופל (גישה דינאמית), אך כמטפל, אהיה מאד אקטיבי ואיישם את השיטות החדישות, בהתאם לצורך שיראה לי. במהלך השנים, נחשפתי לשיטות טיפול רב גווניות, חלקם מתוארות באתר הנוכחי.

מאז אותה סדנה, עברו למעלה מ- 35 שנה. בכל השנים האלו, הצטננתי פחות מעשר פעמים. בכל מקרה שחשתי מעט מצונן, חקרתי מיד את גורם הדחק, עצמתי את עיני והתמודדתי ישירות עם הבעיה. לאחר מכן, השמדתי בדימיוני את הוירוסים, בכל פעם בדרך שנראתה לי מתאימה. בכל המקרים, ההצטננות חלפה תוך כיום, ומעולם לא התפתחה לנזלת כמו בעבר.

ההסבר התאורטי לשיטה הוא, שבעת שאנו חשים במתח ובחרדה, גופנו מגייס אנרגיה לקראת "מלחמה או מנוסה". חלק מאנרגיה זו נלקח ממערכת החיסון. כתוצאה מכך, היא מאיטה את פעילותה. לאחר שאנו מבינים את גורם החרדה והתמודדנו איתו לשביעות רצוננו, אנו יכולים לתת פקודה לגופנו לרפא את עצמו. הפקודה ניתנת בצורת סרט דמיוני. המוח מתרגם את משמעות התמונות לפעילות עצבית/הורמונלית מתאימה, וכתוצאה מכך, מערכת החיסון מגבירה את פעילותה.

אני ממליץ לכל קוראי האתר, בכל פעם שאתם סובלים מכל מחלה נגיפית או חידקית, נסו ליישם את השיטות שתארתי. תחילה כנסו להרפיה, בעזרת אחת מהשיטות המתוארות באתר. כאשר תחושו רפויים, תתרכזו באיבר שהותקף על ידי הנגיפים או החידקים, לדוגמה: ריאות, גרון, מערכת עיכול ודלקת בדרכי השתן.

בשלב ראשון, דמיינו את החידקים או את הנגיפים בכל דרך שתעלה על דעתכם.

בשלב שני, השמידו אותם או סלקו אותם מגופכם, שוב בכל דרך המתאימה לאישיותכם. להלן מספר דוגמאות של שיטות שאנשים בחרו:

• השמדת הוירוסים בשיטות רב גווניות כמו: על ידי יחידת חיילים בכירים, המיצגים את כדוריות הדם הלבנות, שהן חלק ממערכת החיסון, לשרוף אותם, או להפציץ אותם.
• העברתם לאדם אחר, רק ליום או ליומיים, כדי להתנקם בו על כך שהוא פגע בהם. מספר מטופלים, העבירו את החידקים למחבלים ואחד מהילדים העביר אותם למורה שלו.

בשלב שלישי, דמיינו שאתם בריאים לחלוטין ומבצעים את כל הפעילויות שנמנעתם לבצע עקב המחלה. באם אתם נוטים לסבול ממערכת חיסון חלשה, כלומר, נוטים לחלות לעיתים קרובות יותר מאנשים אחרים, אני ממליץ להעזר בהקלטה שבאתר בשם: "מעטפת המגן." בדמיונכם, ראו את החידקים או את הנגיפים מנסים לחדור לגופכם, אך מעטפת המגן מונעת זאת מהם.

אשמח אם קוראים, שעברו חוויות טיפוליות דומות, ישתפו קוראים אחרים בחוויתם.

* תאור המקרה פורסם ב-  "הרפואה", בטאון הסתדרות הרופאים בישראל 15.1.86