ברוב כיתות בתי הספר, ישנם תלמידים הנוטים להציק לתלמידים אחרים, בעיקר לתלמידים רגישים או לתלמידים בעלי מוגבלות מסויימת, כמו הרכבת משקפים או עודף משקל. זוהי נטיה טבעית של רוב החיות הקבוצתיות, כולל האדם, להתחרות על השליטה בקבוצה. לצערנו, אחת מהשיטות לשלוט מתבצעת על ידי השפלת אחרים. בחברה המודרנית, על ההורים ועל המחנכים לעשות כמיטב יכולתם למנוע תופעה זו. פרק זה מעלה רעיונות לשיפור האוירה בכיתה. מאד מומלץ שהורים הקוראים פרק זה, ישתפו בו את מחנכי הכיתות של ילדיהם וכן פסיכולוגים חינוכיים ישתפו בו את מחנכי כל הכיתות בבתי הספר בו הם עובדים.

זהו דוא"ל שקבלתי מחבר ואינני יודע מי חיבר אותו
יום אחד מורה ביקשה מהתלמידים לרשום בביתם על דף ניר, את שמות כל תלמידי הכיתה ולהשאיר רווח של שורה בין שם לשם. ברווח עליהם לרשום תכונה אחת חיובית שהם מחבבים אצל אותו תלמיד ולמסור זאת למורה למחרת. בזמנה החופשי, המורה רשמה על דף נפרד את שמו של כל תלמיד ומתחת לשמו את רשימת התכונות החיוביות שתלמידי הכיתה כתבו. ליד כל תכונה היא רשמה את מספר הילדים שציינו אותה. כל תלמיד קיבל את הדף שלו. במהלך השבוע, מפעם לפעם היא שמעה תלמידים משוחחים זה עם זה וחלקם ציינו שמעולם לא ידעו שתלמידי הכיתה חושבים עליהם כל כך הרבה דברים חיוביים. בהדרגה, התלמידים פסקו להתיחס לרשימות והמורה לא היתה מודעת אם הם שיתפו את הוריהם בכך. מאידך היא חשה באווירה הרבה יותר חיובית בכתה.

מספר שנים לאחר שהתלמידים סיימו את לימודיהם, אחד מהתלמידים נהרג במבצע צבאי והוריו הזמינו את המורה להשתתף בלוויה, בה היו נוכחים רוב התלמידים בני כתתו. המורה הופתעה, כיוון שהיא לא ראתה אותם שנים רבות. לאחר תום הלוויה המשתתפים התכנסו לאולם והחליפו חוויות מהניפטר.

אמו של הניפטר פנתה אל המורה בנוכחות שאר חבריו ללימודים, ואמרה לה, שברצונה לשתף אותה במשהו. היא הוציאה שני דפי ניר מקופלים מכיסה והסבירה לה, שאת הדפים האלו מצאו בכיסו של בנה, לאחר פטירתו. המורה מיד זיהתה זאת, כדפים שהיא חילקה לתלמידים לפני שנים.
האם האבלה אמרה למורה: "אנו כה מודים לך. הדבר שעשית גרם לשינוי נפלא בבננו. ביטחונו העצמי השתפר והוא נעשה הרבה יותר חברותי. מאותו יום הוא נהג לשאת את הניירות האלו בכיסו ובכל עת שהוא חש ברגישות חברתית כל שהיא, הוא נהג להסתגר בחדרו ולעיין בדפים מחדש."

שאר חברי הכתה ששמעו את דברי האם, העלו חוויות דומות. רובם שמרו את הניירות במקום בטוח וציינו שהם נהגו לעיין בהם מפעם לפעם. אשתו של אחד מהתלמידים סיפרה, שבעלה ביקש ממנה לצרף את הניירות לאלבום החתונה שלהם. אחת המשתתפות הוציא מארנקה את הדפים והראתה לכולם שהיא תמיד נושאת זאת איתה. משתתף אחר ציין, שהוא שמר את הדפים במעטפת פלסטיק, כך שהם ניראים כחדשים, למרות שהוא עיין בהם הרבה מאד פעמים. המורה פרצה בבכי לפני כל התלמידים והם חיבקו אותה.

אני ממליץ להרחיב את השיטה של מורה זו, בהתאם להמלצות הפסיכולוגיה החיובית. במקום לבקש מהתלמידים לרשום תכונה אחת חיובית של כל תלמיד בכיתה, לנהל בשלב ראשון, דיון פתוח על החשיבות של מתן משוב חיובי לבני המשפחה, לידידים ולמכרים. כמו כן, להסביר לתלמידים שבעת שנותנים מחמאה, חשוב להתמקד על דבר מיוחד שמוצא חן בעינינו, במקום מחמאה כוללנית. ניתן להתמקד על תכונות גופניות או על תכונת אופי כמו התנהגות חברתית וכישרון בנושאים שונים. לדוגמה, במקום להגיד לאדם שיש לו בגד יפה עדיף לציין שהצבע מאד מתאים לו. במקום להגיד לאדם שהוא מוכשר, עדיף לציין שיש לו זיכרון טוב או כישרון בחשבון. המורה יבקש מהתלמידים לעצום עיניים לדקה ולחשוב על תכונות חיוביות אצל אנשים או ילדים שהם מכירים. הילדים יציינו בקול תכונות אלו והמורה ירשום אותם על הלוח בשתי קבוצות: תכונות גופניות ותכונות אופי. בשלב הבא, המורה יבקש, שכל תלמיד, במהלך השבוע, ירשום בביתו את שמות כל ילדי הכיתה וליד כל שם ירשום שתי תכונות, אחת גופנית ואחת תכונת אופי ויביא זאת לכיתה. הם רשאים כמובן להתיעץ עם הוריהם בנושא זה. בזמנו החופשי, המורה ירשום על דף נפרד את שמו של כל תלמיד ומתחת לשמו את רשימת התכונות החיוביות שתלמידי הכיתה כתבו. ליד כל תכונה יצויין מספר הילדים שציינו אותה. כל תלמיד יקבל את הדף שלו. כמו כן, המורה יעודד את התלמידים לרשום את שמות כל בני המשפחה הגרעינית והמורחבת וליד כל שם שתי תכונות חיוביות. את הרשימה התלמיד ישמור במגירה פרטית בביתו ועליו להשתדל, בהזדמנויות שונות,לשתף כל אחד מהם בהרגשותיו החיוביות אפילו מספר פעמים. לאחר מספר שבועות, המורה יקדיש פגישה, בה ישתפו הילדים את הרגשתם בעיקבות מתן מחמאות לבני משפחתם ולחבריהם

מאמר בנושא התמודדות עם דחייה חברתית בכיתה
במאמר מעניין מאד בשם: "אין מצב שמפנים את הגב, עבודה כיתתית בנושא דחייה חברתית" יעל אברהם, פסיכולוגית חינוכית, מעלה רעיונות שונים כיצד להתמודד עם דחייה חברתית וכיצד לשפר את האווירה בכיתה. מאד מומלץ לקרוא את המאמר.
שתי המלצות מהמאמר הועתקו לכאן.

"המורים בכיתה יכולים ליזום פעילויות של היכרות ראשונית היוצרות מכנה משותף בסיסי ראשוני בין התלמידים, כשלחשיפה העצמית בשלב זה יש אופי עובדתי בלבד. תחושת השיתוף והדמיון בין חברי הקבוצה מעניקה לילדים ביטחון ויוצרת תחושה של יחד. אפשר לערוך משחקים להיכרות או להעמקתה גם אם תלמידי הכיתה לומדים יחד כבר שלוש שנים ולכאורה מכירים זה את זה, וגם אם ההתערבות נעשית באמצע השנה ולא בתחילתה, שכן למרות התחושה שקיימת היכרות, הרי שבפועל – כששוררת בכיתה אווירה של חוסר קבלה – מתברר כי הילדים אינם מכירים לעומק זה את זה. דוגמה למשחק כזה היא "הטבלה השיתופית". במשחק זה יושבים התלמידים בקבוצות של שישה-שמונה ילדים ועונים יחד על שאלות כגון: "סכמו את מספר חיות המחמד שיש בקבוצה שלכם"; "מצאו ספר אחד שאותו אוהבים כל חברי הקבוצה שלכם"; "כמה מחברי קבוצתכם מנגנים בכלי נגינה?"; "כמה מחברי בקבוצתכם הם הבכורים במשפחתם?" "איזה מאכל אף אחד מכם לא אוהב?". המטרה במשחק זה ובדומיו היא לאפשר לתלמידים להכיר זוויות שונות בחיי חבריהם לכיתה וכן למצוא את המשותף ביניהם."

"שלומית, מחנכת כיתה ד, יזמה משחק שלו קראה "מבחן החברות". בשלב הראשון היא הכינה עם כל ילדי הכיתה מאגר של שאלות שאפשר לשאול חבר חדש כשרוצים להכיר אותו, למשל: "כמה אחים ואחיות יש לך?", "במה עובדים ההורים שלך?", "איזו תכנית טלוויזיה אתה הכי אוהב?" ו"איזה מקצוע אתה הכי אוהב/שונא ללמוד?" וגם שאלות מצחיקות כמו: "כמה סתימות יש לך בשיניים?" ו"מה מספר הנעליים שלך?" לאחר שצברה הכיתה מאגר של 50 שאלות חילקה המורה את הכיתה לזוגות שקבעה מראש. המורה חשבה על החלוקה לזוגות לפי ילדים שאינם מתרועעים זה עם זה אך נראה לה כי הם יכולים להתאים וליצור קשר חברי ביניהם. כעת היא סיפרה לילדים שמוקצב להם שבוע להכיר וללמוד זה את זה לעומק. בתום השבוע היא תערוך להם בוחן פתע שבו יישבו גב אל גב והיא תשאל כל פעם אחד מהם רק חמש שאלות מתוך המאגר. צוות שיידע את כל התשובות יזכה בפרס. שלומית מספרת כי המשחק קצר הצלחה מסחררת אצל הילדים, הם התלהבו ממנו מאוד, שיתפו את שאר בני הבית במשחק והתגייסו בצורה שהפתיעה אותה. הילדים נפגשו אחר הצהריים ושיננו את התשובות של חבריהם. ביום הבחינה התרגשו הילדים והריעו מצחוק זה לזה. שלומית שיתפה אותי בכך שאימא של ילדה מכיתתה סיפרה לה כי בתה אמרה לה: "אימא, את יודעת, השבוע הכרתי מישהי שיכולה להיות חברה חדשה שלי".

מתאריך 1 ביולי 2012 יופעל חוק חדש במדינת ניו יורק המכונה "חוק הכבוד" THE DIGNITY ACT מטרת החוק לאפשר לתלמידי בתי הספר אוירה חופשית מאפליה ומהתעללות נפשית וגופנית (Bulling). החוק מתיחס לכל צורות ההתעללות, במיוחד אלו המתבססות על גזע, צבע עור, משקל, עדה, דת, מוגבלות גופנית ונטיות מניות. בכל בית ספר מורה אחד יעבור השתלמויות בנושא והוא יהיה אחראי להפעלת החוק. אחת לשנה על המורה לשתף את משרד החינוך בפעילותו בבית הספר.