יום עבודתי במחלקה הפסיכיאטרית בבית החולים איכילוב, החל בצורה שגרתית למדי. בחדרי ישבה בחורה שסבלה מחרדות טיסה ובחדר ההמתנה חיכה מטופל שסבל מאלרגיה. הטלפון צלצל. צלצול טלפון במהלך טיפול, בעיקר אם הדבר קורה במהלך תרגיל הרפיה, תמיד מפריע לי. הסברתי מספר פעמים למזכירה, שעליה להשתדל להימנע מהעברת שיחות טלפון במהלך טיפול. מניסיוני, הצלצול מקפיץ את המטופל המצוי בהרפיה עמוקה ולעיתים מעורר בו תגובת חרדה. אך אין ברירה, עלי לענות לטלפון. בקשתי מהמטופלת להמשיך ולדמיין שהיא חשה ברוגע, בעת שהיא טסה למקום חופשה. במהלך הטיסה היא מתבוננת דרך חלון המטוס ונהנת מהנוף. הצעתי שהיא תתיחס לשיחת הטלפון שלי כאילו שכנה במטוס מדבר בטלפון לוויני והדבר לא מפריע לה כלל וכלל להנות מהנוף.
"גש מיד לחדר מיון, היה שוב פיגוע המוני בשוק הכרמל בתל אביב, יש הרבה נפגעים. הפסיכיאטר של המחלקה ביקש שתעזור לו." קולה של המזכירה נשמע לחוץ מאד.
במהירות הבזק, הנחתי את המטופלת להנחית בשלום את המטוס הדמיוני וסיימתי את תרגיל ההרפיה. הסברתי לה שעלי לגשת לחדר מיון וקבענו פגישה נוספת. קבעתי פגישה לתאריך אחר למטופל הבא, ורצתי לחדר מיון. הרגשתי את הפחד והכעס מציפים אותי. שוב פיגוע המוני… שוב תמונות זוועה בטלוויזיה… דם על המדרכה… אנשים קטועי אברים… ראיונות עם אנשים שהיו בקרבת מקום… בכי של בני משפחה…
בכניסה לחדר מיון מתגודדים עשרות אנשים. הם רוצים לדעת מה מצבם של האנשים שהגיעו לבית החולים בעקבות הפיגוע. אני נדחק בין האנשים ונכנס פנימה. התמונה המצמררת מוכרת לי היטב: רופאים מתרוצצים, אלונקות בכל מקום, מתח באויר. אני פונה לאחות האחראית. אנו ידידים ותיקים. עברנו מספר רב של פיגועים דומים לאלו. היא מפנה אותי לשתי חולות השוכבות בסמיכות זו לזו. בני משפחה סביב כל אחת מהן. פסיכיאטר העומד ליד אחת המיטות רומז לי להתקרב אליו. הוא רוצה לשתף אותי באינפורמציה שקיבל ממשפחת אחת מהחולות.
"האשה מצויה במצב של היפר-טוניה. זו תגובה הסטרית לטראומה." הפסיכיאטר מסביר לי. "בעלה דיווח לי, שלפני כשנה היא נפגעה קל מרסיסים של רימון שהושלך לעברם על ידי מחבל, בעת שהם עמדו בתור לקולנוע. מאז היא פוסט טראומטית. בלילות היא מתקשה להרדם. מסתובבת מחדר לחדר. כאשר היא נרדמת, היא מתעוררת מחלומות בעתה, בהן היא רואה אנשים מתים. לאחר פציעתה, היא נמנעה מלצאת מפתח הבית. מזה מספר חודשים היא נמצאת בטיפול נפשי, שעוזר לה. בשבועות האחרונים היא התחילה לצאת מהבית, אך רק בליווי הבעל. לרוע מזלה שוב היתה בסמיכות לפיגוע."
אני מודה לפסיכיאטר על האינפורמציה ומתקרב למיטת האשה. היא שוכבת בעינים עצומות. היא ניראת כבת 40. אני מציג את עצמי. הגבר מציג את עצמו כבעלה ושתי הנשים שלידה כאחיותיה. הבעל מספר לי שהם הלכו לשוק לקניות, כאשר לפתע ארע הפיגוע. היא נכנסה לפניקה ונפלה על הרצפה. מאז היא כאילו מעולפת, שוכבת כך ללא כל תנועה. רופא בדק אותה ואמר להם שאין מה לדאוג, לדברי הרופא, היא תתעורר לבד. הבעל אומר לי בדמעות בעיניו: "עברו כבר שלוש שעות מאז שהיא כך… היא לא מגיבה לשום דבר… היא נראת כמו מת… הרופא אומר שהיא חיה, שזה רק שוק… ד"ר, אולי היא חיה, אך המוח שלה מת?" אמה של החולה ושתי אחיותיה הצטרפו לבכי הבעל.
אני מנסה ליצור קשר מילולי עם החולה, אך היא לא מגיבה. אני מרים את ידה, כעשרה ס"מ ומשחרר אותה, היד נופלת כמו אבן כבדה. אני מרגיש נבוך. טיפלתי במקרים רבים של פניקה, אך לא נתקלתי במקרה דומה לזה. מניסיוני, במצבי דחק, התגובה הגופנית היא של טונוס שרירים גבוה – הגוף עובר למהלך חרום והוא מוכן "למלחמה או למנוסה". אצל אשה זו טונוס השרירים שואף לאפס. תגובתה הפסיכולוגית והגופנית לא מובנות לי.
הפסיכיאטר מתבונן בי בצפייה לעשות משהו. אני מוערך במחלקתי כמומחה לטיפולים במצבי חרדה. גם הבעל ושתי האחיות חיכו לבואי בקוצר רוח. כולם מחכים להחלטתי ואני לא יודע מה לעשות. נזכרתי, שראיתי מספר חולים שסבלו מחבלה מוחית וכתוצאה מכך הם נראו כמוה, לא הגיבו לסביבה. הם כונו "צמח". קרובי משפחה ראשונים היו יושבים ימים ולילות ליד מטתם ומדברים אליהם, למרות שהם לא הגיבו כלל וכלל. היו מקרים, שלאחר תקופה החולה התעורר ממצבו וטען שהוא זוכר שדברו אליו, אך לא היה מסוגל להשיב. החלטתי להשתמש בשיטה דומה. אם זה לא יעזור לחולה לפחות זה יעזור לבני המשפחה לצאת מתחושת חוסר האונים. פניתי לבני המשפחה והצעתי להם לדבר אליה. להשמיע לה כל הזמן משפטי הרגעה. לספר לה שלכל בני המשפחה שלום ושכולם אוהבים אותה ומחכים שהיא תתעורר. הם קבלו ברצון את הצעתי.

פניתי לאשה השניה, ששכבה באי שקט בולט. כל גופה רעד ללא הפסקה. שאלתי לשמה. היא לא הגיבה. בעלה ענה לי במבטא רוסי כבד: "אנו נמצאים בישראל רק כשנה. אני למדתי עברית בסיסית בעבודתי ואילו היא רוב היום בבית, מטפלת בבננו הקטן. היא היתה בדרך לשוק הכרמל בעת שהפיגוע ארע. היא תמיד פחדה ללכת לשוק. היא טענה שהמקום מזמין פיגועים. בעבר, בעת שערכנו קניות בשוק, היא היתה במתח רב, היא רצתה לסיים מהר ולחזור הביתה. כאשר שמעה את הפיצוץ וראתה אנשים רצים היא נכנסה להלם. מישהו הוביל אותה לנקודת האיסוף של הפצועים, וכך היא הגיעה לחדר מיון. כיוון שבעת קבלתה היא היא היתה מבולבלת ולא הצליחה למסור פרטים אישיים, הפקידה מצאה בארנקה את מספר הטלפון שלי וכך תוך זמן קצר הגעתי לבית החולים. הרופא שראה אותה למשך מספר דקות הבטיח לי שיחזור אליה כאשר יתפנה. ישנם הרבה נפגעים קשים ואני מבין שהרופא עסוק מאד. אני לא יודע איך להרגיע אותה, אולי אתה יכול?"
"האם באופיה היא אשה חזקה או שהיא רגישה ופחדנית?" שאלתי את הבעל.
"היא אשה מאד חזקה. ברוסיה היא תמיד היתה בעלת בטחון עצמי רב. היא ידעה לעמוד על דעתה בתקיפות רבה. היא אפילו למדה קרטה. מאז שהגענו לישראל היא השתנתה. היא איבדה את בטחונה העצמי. כיוון שהיא מתקשה לדבר עברית, היא לא יכולה להתחבר עם השכנים והיא אפילו נמנעת מללכת למכולת. היא נעשתה תלויה בי. מאד קשה לה ולי, אך אני יודע שעמוק בלב היא עדיין אשה מאד חזקה."
מה עלי לעשות איתה? אני שואל את עצמי. מחשבות מתרוצצות בראשי במהירות הבזק… מעולם לא ראיתי תגובה גופנית כל כך קיצונית… אברי גופה רועדים ללא הרף… האם זה סימן שטונוס השרירים שלה גבוה מאד?…שגופה מוצף באדרנלין?… אין ספק שבמצב כזה אין כל אפשרות לעשות תרגילי הרפיה … אולי הדרך להפסיק את הרעידות היא על ידי הפעלת כל שרירי הגוף בצורה חזקה הרבה יותר?… פעמים רבות הסברתי לחולים, שהתלוננו על רעידות בגפיים בעת מתח, שגופם מתפקד כמכונית. במכונית זו, הנהג לוחץ על דוושת הבנזין ברגל אחת וברגל השניה הוא לוחץ על דוושת המעצורים. המכונית רועדת מעוצמת האנרגיה המציפה אותה, מבלי שתזוז ממקומה. כדי להפסיק את רעידות המכונית, צריך לשחרר את דוושת המעצורים ולנסוע במהירות. אולי זו השיטה לטפל בחולה זו?
אני פונה אל החולה ומבקשה להרעיד את גופה יותר חזק, להרים ולהוריד את ידיה ואת רגליה, להניע את ראשה לכל הכיוונים, להניע את גופה בעוצמה יותר חזקה. היא מגיבה לבקשתי. אני מעודדה להגזים בתנועות. היא שוב מגיבה להוראותיי. כיוון שניראה היה שהיא מתחילה לשלוט על חוסר השליטה שלה, אני נרגע ומחליט להגביר את עוצמת התנועות. אני מציע לה לאגרף את כפות הידיים ולהכות בכוח במיטה. היא עושה זאת. היא אישה חזקה, היא מכה בכוח רב. כאשר היא מתעיפת הרעידות פוחתות. אני שואל לשמה, והיא עונה בקול חלש במבטא רוסי כבד.
היא מספרת לי, בעברית קלוקלת, שהיא עלתה לפני כשנה מברית המועצות… עדיין מרגישה זרה בארץ… לא השתלטה על השפה… לא מסתדרת עם החום של הקיץ… עם תוקפנותם של הישראלים… עם הפחד ממחבלים… אני פונה לבעלה ומבקשו לשאול אותה ברוסית, מה את מרגישה כלפי המחבל שפוצץ את עצמו בשוק.
– "אני שונאת אותו… טוב שהוא מת…" היא עונה לי בעברית במבטא רוסי כבד.
"אם היית יכולה לשלוח לו לשמים מספר מלים ברוסית, המבטאות מה שאת מרגישה כלפיו, מה היית אומרת לו?" אני שואל אותה ובעלה מתרגם זאת לרוסית.
היא ממלמלת בשקט מספר משפטים ברוסית. למרות שלא הבנתי אף מילה, אני לא זקוק לתרגום. טון הדיבור ושפת הגוף, מרמזים לי מה היא אמרה לאותו מחבל. החיוך הרחב שעל פני בעלה מרמז לי, שהמסר שהיא שלחה למחבל מוצא חן בעיניו ואולי הוא מזדהה עם הרגשותיה.
החלטתי להמשיך בכיוון בו התחלתי ולהגביר את עוצמתו. פניתי לבעל ובקשתי ממנו לעודד את אשתו לבטא, בצורה מילולית, את הכעס העצור בה כלפי המחבל שהתאבד. עליו לכוון אותה לא לחסוך בקללות ברוסית. הבעל הסס. הוא ציין, שרבים מהעובדים בחדר המיון הם עולים חדשים מרוסיה וזה ישמע להם מוזר אם היא תקלל ברוסית בקול רם. הרגעתי אותו. ספרתי לו שלא אחד מהמטופלים הקודמים שלי קילל כך בעברית. למעשה, אנשי הצוות נהנים מזה, כיוון שהם מזדהים עם הכעס שהחולה מבטא. החולה אומר בקול רם מה שאנשי הצוות היו רוצים לומר, אך הם לא מרשים לעצמם. הוא נאות לשכנע אותה וכפי הניראה הוא הצליח בגדול. האשה החלה לקלל ברוסית, בקולי קולות. למרות ששוב לא הבנתי אף מילה, הזדהתי עם ביטוי הכעס שהיא ביטאה.
מכיוון שהבחנתי שידיה ורגליה עדיין המשיכו לרעוד, אם כי בעוצמה נמוכה יותר, החלטתי לכוון אותה לבטא את כעסה בצורה גופנית גלויה עוד יותר. בקשתי מהבעל להדריך אותה לבעוט באויר כאילו היא בועטת בראשו של המחבל, לכווץ אגרופים ולהכות במיטה כאילו היא מכה את גופו. היא ביצעה זאת באינטנסיביות רבה. שתי אחיות רוסיות שהיו בסביבה, התקרבו אלינו ועודדו אותה ברוסית להמשיך לקלל, לבעוט ולהכות. החלטתי שצריך להגביר עוד יותר את הפעילות הגופנית. בקשתי מהבעל לעזור לה לרדת מהמיטה ולהסתובב בחדר תוך הנעת כל גופה. היא עשתה זאת ברצון. היא החלה להסתובב בחדר ולפזר בעיטות קרטה לכל עבר תוך השמעת קריאות קרב האופייניות ללוחם קרטה. האחיות הרוסיות מחאו לה כפיים והיא החלה לחייך. הצעתי לבעל לקחתה הביתה ולעודדה לכתוב מכתב ברוסית להורי המתאבד. במכתבה עליה לבטא את הכעס כלפיו וכלפי הוריו שחינכו ועודדו אותו להתאבד ולהרוג אזרחים חפים מפשע.
לפני שנפרדנו, החלטתי להסביר לבעל את תגובות אשתו במטרה שהוא יסביר לה, בניחותא, מה עבר עליה. היה חשוב לי שהוא והיא יבינו, שתגובותיה היו נורמליות לחלוטין, אם כי מוקצנות מהממוצע, בעיקר עקב העובדה שהיא עולה חדשה.
"תגובתה של אשתך התבססה על אינסטינקט קדום שתרם להשרדותם של אבות אבותינו ביערות העד." התחלתי בהסבר אבולוציוני. "אנו, כבני אדם, שייכים לקבוצת החיות הטריטוריאליות, כלומר, החיים באזור מחיה מוגדר. אנו מרגישים נוח באזור המחיה שלנו, כאשר לידנו בני משפחה, או אנשים מקבוצת ההשתיכות שלנו. כל חיה טריטוריאלית, מרגישה יותר בטוח לנוע באזור המחיה שלה, שם היא מכירה היטב את הסביבה. היא יודעת איפה מתחבאים הטורפים ואיפה יש עצים גבוהים לטפס עליהם, או מערות עמוקות להתחבא בהן בעת סכנה. כאשר מעבירים בעל חיים כזה לאזור מחיה חדש, כשהוא מבודד מהעדר אליו הוא שייך, הוא מרגיש חסר בטחון. בעת כזו, רמת הורמוני החרום בדמו עולה וגופו נערך לתגובת השרדות. זה מה שקרה לאשתך. מאז עליתכם לישראל, אשתך מרגישה כמו חיה שהועברה לאזור מחיה חדש. מצד אחד, היא מנותקת מחבריה וממשפחתה ברוסיה ומצד שני, היא עדיין לא יצרה קשר עם האנשים סביבה, שיקנו לה תחושת שייכות וביטחון. תחושות אלו גורמות לה להיות מאד רגישה, זהירה וחרדה. כאשר היא שמעה את הפיצוץ בשוק, אינסטינקט ההשרדות גרם להצפת גופה ברמה מאד גבוהה של הורמוני חרום. כל שרירי גופה התכווצו מתוך נכונות לזנק ולהלחם "בחיה הטורפת מהשוק", או לברוח ולטפס על עץ קרוב. תגובה זו מתאימה להתמודדות כנגד סכנות היער. בתנאי היער, תוספת האנרגיה הגופנית נוצלה מיד בכיוון "מלחמה או מנוסה" ואילו בעולם המודרני, הדברים הרבה יותר מסובכים. "החיה הטורפת מהשוק", כבר התפוצצה לרסיסים ואין כל טעם לטפס עתה על עץ. הבעיה היא, שכאשר שרירי הגוף מכווצים זמן ממושך, בלא שהאנרגיה תנוצל לפעילות גופנית מתאימה, השרירים מתעיפים ומתחילים לרעוד. רבים מאתנו מרגישים רעידות בידים או ברגליים בעת מתח, כמו לפני בחינה קשה או לפני פגישה עם בוס ביקורתי. אם בעתיד היא תחווה חוויה דומה של רעידות כתוצאה מפחד, עליך לחזור ולעודד אותה לצאת למלחמה דמיונית כנגד הגורם שעורר את תחושת הפחד. חשוב שתעודד אותה לבטא את כעסה הן מבחינה מילולית והן מבחינה גופנית."
הבעל הודה לי על ההסברים והמשיך: "אנחנו ברוסיה למדנו הרבה על תורת האבולוציה. כאשר הסברת לי על "מלחמה ומנוסה" חשבתי על הסבר לתופעה נוספת. אשתי ספרה לי, שכאשר היא שמעה את רעש הפיצוץ, גופה כאילו קפא במקום. רק לאחר מספר דקות היא החלה לרעוד בכל הגוף. גם חיות, כאשר הן נבהלות מרעש פתאומי, הן קופאות במקום. יתכן שהמטרה ההשרדותית של הקיפאון היא להסוות את עצמן, כך שהטורף לא יבחין בהן."
הודתי לבעל על הערתו ונפרדתי מבני הזוג ששוחררו מבית החולים וחזרו לביתם.
פניתי לאשה השניה, ששכבה ללא תנועה. ניראה היה שלצעקות ברוסית היתה השפעה חיובית עליה. היא שכבה בעיניים פקוחות, בעוד בעלה מלטף את שערותיה ברוך. הבעל סיפר, שאשתו התעוררה מעלפונה ומרגישה הרבה יותר טוב. הוא סיפר שהוא ושתי אחיותיה חזרו ולחשו לה, פעמים רבות, שילדיה בריאים ומחכים לה בבית, ושכל בני המשפחה אוהבים אותה ומצפים בקוצר רוח לחזרתה הביתה.
בקשתי מהבחורה שתשתף אותי בחויה שעברה עליה. בקול שקט, שהיה עלי להתאמץ ולשמעו, היא סיפרה שמרגע שנשמע הפיצוץ ועד שפקחה את עיניה היא לא זוכרת מה קרה לה. היא שמעה במעומעם את בעלה מדבר אליה, אך היא לא זכרה את תוכן הדברים. היא שיתפה אותי בעובדה, שלפני כשנה היא היתה עדה לפיגוע המוני. היא ראתה אנשים מתים ופצועים קשה. מאז היא נמצאת בטיפול נפשי עקב פחדה להתרחק מהבית ודאגנות יתר לבני משפחתה. בקשתי ממנה לעמוד בקשר עם המטפל ולדווח לו על חוויותיה הנוכחיות. כמו כן הסברתי לה ולבני משפחתה, שלדעתי תת ההכרה שלה עשה את הדבר הנכון ביותר עבורה. הוא הגן עליה בכך שהוא גרם לה להמנע מלחזור על חוויות הטראומה הקודמת. תת ההכרה הפעיל אינסטינקט השרדותי, המקובל בקרב מספר חיות יער. כאשר חיה קטנה ניצבת מול חית טרף גדולה וחזקה ממנה ואין כל אפשרות פיזית להלחם או לנוס, החיה מתחפשת למתה. רוב הטורפים נמנעים מלאכול גוויות. אינסטינקט קדמון זה עדיין מצוי אצל האדם המודרני וגורם לו להתעלף בעת סכנת חיים קיצונית. היה ניראה לי שההסבר האבולוציוני דיבר אל ליבה. במקום לראות את עצמה כחלשה ושברירית, היא תחזור לביתה עם הרגשה, שגופה פעל בצורה חיובית בהתאם לתנאי המציאות.

בדרכי חזרה לחדרי, החלטתי, שרצוי לצרף ל"מלחמה או מנוסה" עוד שתי שיטות התורמות להשרדות בעת מצבי סכנה: "קפאון והתחזות למת".
כאשר הגעתי לחדרי, התיישבתי בכורסתי הרכה, הפעלתי את תקליטור ההרפיה, ועצמתי את עיני. הייתי מאד מאד זקוק להרפיה עמוקה.