טיפלתי במספר ניכר של אנשים ששחקו את שיניהם בלילות ואחרים, שכססו את ציפורניהם בשעות היום. המשמעות הפסיכולוגית של התופעות סיקרנה אותי. כיוון שהתופעות מאד שכיחות בעת מצבי דחק, התלבטתי, האם יש הסבר אבולוציוני לתופעה. במשך תקופה ארוכה, לא היה לי הסבר מספק לתופעות אלו. כנראה שהייתי חייב לחוש אישית את תופעת שחיקת השיניים, כדי שאוכל להעלות השערות לגבי חשיבותן של שתי התופעות להשרדות.

תאור מקרה
בעת שהותי עם אשתי, בשנת שבתון בארה"ב, התגוררנו בבית דירות, שנוהל על ידי ועד בית נוקשה. אחד מחוקי הועד היה, שלכל דייר יש זכות חניה רק למכונית אחת. כיוון שהאזור היה מרוחק מהעיר, הזדקקנו לשתי מכוניות. הבעיה היתה, שבכל האזור הקרוב לביתנו, לא היו מגרשי חניה. המקום היחידי בו יכולתי להחנות את המכונית הנוספת היה ברחוב סמוך, שמשני צדדיו היו בתים קטנים ויוקרתיים.

קיימת תופעה בארצות הברית, לפיה בעלי בתים, הממוקמים בשכונות יוקרתיות, אינם ששים לראות מכוניות זרות חונות בחזית ביתם. כיוון שלפי החוק היבש, לכל אדם זכות חניה ברחובות צבוריים, החלטתי לחנות ברחוב, הסמוך ביותר למקום מגורי. מתוך התחשבות ברגשות דיירי הבתים, הסמוכים למקום בו בחרתי לחנות, החלטתי לידע אותם על כוונתי ולהסביר להם את מצוקתי. שוחחתי עם ארבעה בעלי בתים. שלושה מהם לא הביעו כל התנגדות לכך, שאחנה בסמוך לביתם. בעל הבית הרביעי, הביע התנגדות נחרצת. הוא נימק זאת בטענה, שבמשך שנות ילדותו הוא התגורר בשכונת עוני ותמיד מכוניות זרות חנו בחזית ביתם והפריעו לו ולחבריו לשחק בכדור. "אני אלרגי למראה מכונית זרה החונה ליד ביתי." הוא טען. "אני יודע שלפי החוק מותר לך לחנות כאן, אך אני מציע לך לא לעשות זאת, כיוון שאם תעשה זאת, אתה עלול להצטער על כך."

לא היתה לי כל ברירה, ולכן החלטתי לא לשמוע להצעתו ולקחת סיכון. כעבור מספר ימים גיליתי מסמר נעוץ בגלגל האחורי של מכוניתי. הזמנתי משטרה ושיתפתי אותם בעובדה, שאחד מבעלי הבתים איים עלי. השוטר הסביר לי, שאין לי כל הוכחות שהשכן הנ"ל עשה זאת, אך למרות זאת, הוא גילה נכונות לשוחח איתו. כעבור כמחצית השעה, השוטר חזר, וכפי שציפיתי, הוא דיווח לי שהשכן הכחיש מכל וכל שידו במעל. השכן הודה בפני השוטר, שמכוניתי מפריעה לו ולכן הוא הציע שאחנה כמה שאפשר הרחק מביתו. וכך עשיתי. כעבור שלושה ימים החלון הקדמי של מכוניתי נופץ. הזמנתי שוב את המשטרה. השוטר שיכנע אותי לא להגיש תלונה. הוא טען: "אם אני הייתי במקומך, הייתי נמנע מלחנות באזור זה. אם אכן השכן הוא שביצע זאת, הוא עלול, בפעם הבאה, לעשות דברים עוד יותר קיצוניים, מבלי שתוכל להוכיח זאת."

הצלחתי למצא סידור אחר למכוניתי, אך תחושת תיסכול עמוקה העיקה עלי. במשך מספר שבועות לא הצלחתי להרגע. הוצפתי בדמיונות תוקפניים, שאינן אופיניים למזגי הרגוע. ראיתי את עצמי מנפץ את שימשת מכוניתו, עוקר את השתילים שבחזית ביתו וכותב מכתב נאצה, בו אני משתף את בעלי הבתים שמסביב לו, בספור המקרה. במהלך אותה תקופה, החילותי לשחוק את שיני בלילות. התחושה היתה מאד מוזרה. מצד אחד, חשתי שישנתי שינה מאד רגועה, במשך כל שעות הלילה. מצד שני, בבוקר גילתי ששיני הטוחנות נשחקו וחשתי בכאבים בלסת. שאלתי את עצמי, האם יש קשר פסיכולוגי בין דמיונותי התוקפניים במשך היום, לבין שחיקת השיניים בלילות?

העלתי שתי השערות הפוכות, שהתקשתי להחליט מי מהן נכונה:
האם יתכן שיש קשר בין הביטויים: לשחוק שיניים ולחרוק שיניים?
האם יתכן, שבעת שנתי, חלמתי שנשכתי את צוארו של אותו שכן, ובכך סיפקתי את יצר התוקפנות שהשתלט עלי?
האם יתכן, שחששתי שאני עלול לממש את דמיונותי התוקפניים ולכן בלמתי את יצרי, בכך שהדקתי את לסתותי בחוזקה כלומר, נצרתי את נישקי הטבעי?

לאחר מספר שבועות שחיקת השינים פחתה. אינני יודע בודאות מה תרם להפסקת שחיקת השיניים. יתכן, שעם הזמן, תוקפנותי שככה, ויתכן, שההבנה הפסיכולוגית של משמעות התופעה, תרמה לכך.

אני מניח, שמבחינה אבולוציונית, יש דמיון רב בין שחיקת שיניים לבין כיסוס צפורניים. שיניים וצפורנים, הן נשקן הטבעי של חיות רבות. יתכן, שבתחילת דרכו, האדם הקדמון השתמש בשיניו ובצפורניו כנשק אישי יעיל. במהלך האבולוציה, ככל שמוחו התפתח, חשיבותן של השיניים והצפורניים כנשק הלכה ופחתה והאדם פיתח תחליפים יעילים יותר, כמו החץ והכידון. במקביל, ככל שהשיניים והצפורניים איבדו את חשיבותן כנשק, גם צורתן השתנתה. כיום, אין השינים והצפורניים יכולות לשמש נשק יעיל, בעת מאבק עם חיות טרף. אני משער, שלמרות שחשיבותן של השיניים והצפורניים כנשק נעלמה וצורתן השתנתה, עדיין האזור הפרימיטיבי שבמוחינו (גזע המח) ממשיך להתיחס אליהן כאל נשק יעיל? תמיכה להשערה זו נמצא בעת שנתבונן בילדים קטנים, הנוטים לנשוך ולשרוט זה את זה בעת כעסם. היצרים הקדמוניים של ילדים קטנים פעילים בעוצמה רבה יותר מאשר אצל אנשים בוגרים. בוגרים רבים משתמשים ב"לשון חדה", העשויה לשמש כנשק הרבה יותר קטלני מאשר צפורניים ושינים.

בנסיוני המקצועי מצאתי, שרוב כוססי הצפורניים הם ילדים או מבוגרים, הנוטים להפנים את רגשות הכעס שלהם ולעיתים הם אף חסרי ביטחון והערכתם העצמית נמוכה. אני משער, שהמשמעות האבולוציונית של כסיסת צפורניים אצל האדם המודרני, היא בלימת כעס. האדם המופנם וחסר הביטחון, באופן תת הכרתי, משמיד עד היסוד את נשקו הקדמון – את צפורניו, ובכך הוא מונע מבעדו לאבד שליטה ולשרוט את פניו של האדם שפגע בו. יתכן גם להניח, שכיסוס הציפורניים הינו שפת גוף, שהיתה נפוצה גם בעידן הקדמון, בקרב בני האדם. האדם, כחיה חברתית, נמצא תמיד במאבקי כח על המידרג החברתי. כאשר אחד מהיריבים השתכנע שהוא הפסיד בתחרות, שפת גופו מודיעה ליריבו על כך: הוא נעמד שפוף, מבטו מושפל ועיניו דומעות. האם יתכן, שכיסוס צפורנים הינו חלק משפת הגוף המביע כניעה ובלימת כוונות תוקפניות?

כיוון ששחיקת שיניים וכיסוס צפורנים מעידים על מתח פנימי, חשוב ביותר לאדם החפץ להתמודד עם התופעות, להחשף תחילה לכל תרגילי ההרפיה המפורטים באתר. לפני תרגול הרפיה בפעם ראשונה בעזרת ההקלטות, חשוב לעיין בפרק: "הנחיות כלליות לתרגול הקלטות ההרפיה." עם הנסיון, כל אחד יתרגל את שיטות ההרפיה, המתאימות ביותר לאישיותו ולצורך המידי שהתעורר. במידה ואנו מצליחים לאתר את הגורם לתחושת הדחק שהולידה את שחיקת השיניים או את כיססו הציפורניים, עלינו לדמיין שאנו מתמודדים בצורה חיובית ומתגברים על הבעיה.