מומלץ לקרא תחילה את הפרקים: "הדמיון ככלי טיפולי" ו"פוביות ממקום סגור, גבוה ופתוח"

הספרות הפסיכולוגית, הדנה בטיפול בחרדת מעליות, לא מתמקדת בגורם החרדה, אלא רק בשיטות הטיפול בה. לאחר שחקרתי בקפידה את הסובלים מחרדת מעליות, לגבי הציפיות השליליות המטרידות אותם, מצאתי שניתן לחלקם לשלוש קבוצות עיקריות:
– אנשים החוששים שמא תחול תקלה במנוע המעלית והיא תצלול ותתרסק.
– אנשים החרדים ממקומות צרים וסגורים כלומר, הסובלים מקלסטרופוביה.
– אנשים שחוו חויה מפחידה בעת שימוש במעלית, כמו לדוגמה: הדרדרות המעלית מספר קומות, או עצירה ממושכת של המעלית בין הקומות.

בפרק "הדמיון ככלי טיפולי" הוסבר, שישנם שני סוגי סכנות בחיי היום יום, על חלקן ניתן להתגבר בכחות אנושיים ועל חלקן הדבר בלתי אפשרי. אחת מהשיטות היעילות להתמודדות עם חרדת מעליות היא ישום שיטת הדמיון. על האדם המפחד משימוש במעלית, להתיחס לפחדיו כאל סרט עלילתי, שהוא הבמאי שלו. עליו לדמיין סיום חיובי של הסרט, על ידי כך שגיבור הסרט, שהוא האדם עצמו, מתגבר על הבעיה, תוך יישום שיטות אנושיות, או שיטות על אנושית.

תאור מקרה
יעקב הוא עורך דין מצליח כבן 40, העובד כעשר שנים בחברה גדולה. הוא מאד אוהב את מקום עבודתו וחבריו לעבודה מעריכים אותו, אך יעקב חושש שהוא יצטרך למצא מקום עבודה חדש. הסיבה היא, שהמשרד עובר, בעוד כחודשיים, מבניין משרדים נמוך לקומה ה- 15 בבניין חדש. מגיל צעיר משתדל יעקב להמנע מלהשתמש במעליות. לדבריו, הוא חש סגור וחנוק במעליות. אהבתו למקום עבודתו והחשש שמא הוא יצטרך לפרוש, עקב המנעותו משימוש במעלית, היתה מוטיבציה מספקת לפנות לטיפול.
בפגישתנו הראשונה, שאלתי את יעקב, מה הוא היה מרגיש לו היו מכריחים אותו לעלות במעלית. תשובתו המידית היתה: "אני אקבל התקף של פאניקה. אני ארעד בכל הגוף, אחוש בפעימות לב מאד חזקות, ויתכן שאתעלף. מצד שני, אני ארגיש כמו אידיוט. כעורך דין, בדקתי את שכיחות המקרים שאנשים נפגעו בעת שימוש במעליות. ההסתברות שאפגע היא מאד נמוכה. לכל היותר אשאר תקוע כשעה או שעתיים. זה מאד לא נעים, אך זה לא מסוכן. אני יודע שיותר מסוכן לחצות את הכביש ליד מקום עבודתי מאשר לעלות במעלית, אך אני חוצה את הכביש מספר פעמים ביום בלא שאחוש בפחד."
לאחר שיעקב שיתף אותי בעובדה שהוא מרגיש לא נוח במערות ובמקומות צפופים, היה ברור לי שהוא סובל מקלסטרופוביה. תארתי בפניו את התאוריה האבולוציונית, בנושא תרומת הקלסטרופוביה להשרדותו של האדם הקדמון. הסברתי לו, שלדעתי הוא שייך לקבוצת האנשים, שמבחינה גנטית הם שורדים טוב יותר במקומות פתוחים ולכן מקומות סגורים כמעליות, מגבירים בהם את זרימת הורמוני החרום. כיוון שהוא לא משתייך לדור האדם הקדמון, עליו להתיחס לאינסטינקט קדום זה כאל תוכנת מחשב מיושנת, שלא ניתן למחקה מהמחשב, אך ניתן לצמצם את השפעתה. מנסיוני, גם לאחר הטיפול הוא לא יהיה נלהב להמצא במקומות סגורים וצפופים, אך בעזרת שיטות הרפיה, הוא ילמד להפחית את רמת הורמוני החרום ולא להכנע לאינסטינקט הפרימיטיבי. כיוון שההסבר התאורטי דיבר אל ליבו, הוא החליט לתת לטיפול צ'אנס.
בשלב הראשון של הטיפול, יעקב למד מגוון שיטות הרפיה, המיועדות להפחתת רמת הורמוני החרום בגופו. בשלב השני, יישמתי את שיטת "הקהיית החרדה" ((desensitization, המכוונת לשליטה על חרדות. בהתאם לשיטה זו, מאמנים את המטופל להתגבר על חרדותיו, תוך כדי חשיפה הדרגתית לאוביקט המעורר בו חרדה. כיוון שבמשרדי אין מעלית, המפגשים התקיימו בחדר המדרגות של בית הדירות בו אני מתגורר. התרגילים בוצעו אחת לשבוע במשך שלושה שבועות. בין פגישה לפגישה, יעקב תרגל, בעזרת אשתו, או בעזרת אחד מילדיו הבוגרים. להלן רשימת הגרויים מעוררי החרדה, להם נחשף יעקב במהלך שלוש הפגישות:
שנינו נכנסנו למעלית והשארנו את הדלת פתוחה לרווחה. יעקב הרגיע את עצמו בעזרת שיטת "הנשימות המרגיעות" (ראה פרק: "הנשימות המרגיעות.")
בדומה לתרגיל הקודם, אך הפעם יעקב נכנס לבדו למעלית, כאשר אני שומר את הדלת פתוחה לרווחה.
בדומה לתרגיל הקודם, אך הפעם הוא סגר את הדלת בהדרגה, בעת שהוא חוזר על תרגיל "הנשימות המרגיעות."
בכדי להתגבר על תחושת הקלסטרופוביה, השתמשתי בשיטת הדמיון. הצעתי ליעקב לעמוד בגבו מול דלת המעלית להתבונן בקיר שמולו ולדמיין שהקיר שקוף. בדמיונו הוא ראה את הנוף שמאחורי הבית, את הדשא, את הפרחים, את העצים ואת המכוניות החולפות בכביש. בהדרגה הוא הסתובב וניצב ממול כל אחד משלושת הקירות האחרים של המעלית. בכל צד, הוא דמיין נוף אחר, בהתאם לזיכרונו לגבי האזור שמחוץ למעלית. שיטה זו תרמה ליעקב לחוש פחות לחץ במעלית הקטנה.
יעקב עלה במעלית קומה אחת לבדו ואני עליתי ברגל ופגשתי אותו ביציאה מהמעלית. בעת העליה במעלית, הוא הודרך לנשום "נשימות מרגיעות" ולדמיין שהמעלית שקופה בכל ארבעת צדדיה.
חזרנו על התרגיל הקודם ובכל פעם יעקב הסכים לעלות לבדו קומה נוספת.
יעקב עלה וירד שלוש קומות לבדו בעת שאני חיכיתי לו בקומת הכניסה.

בתום הטיפול, יעקב התגבר על החרדה מהמעליות, אם כי הוא התוודה, שאם האפשרות קיימת, הוא תמיד יעדיף לעלות ברגל, במקום להשתמש במעלית.

תאור מקרה
רבקה מתגוררת כעשר שנים, בקומה שישית, בבית רב קומות. לפני כחודש, היא ביקרה אצל משפחת בנה וחזרה לביתה בשעה 11 בלילה. בעת שהיא עלתה במעלית לדירתה, להפתעתה, המעלית נעצרה בין הקומה הרביעית והחמישית. במשך כשעה רבקה ניסתה להסב את תשומת לבם של השכנים לעובדה שהיא תקועה במעלית. היא צילצלה בפעמון האזעקה, דפקה בכח על הדלת ואף בעטה בה. לרוע מזלה, אף שכן לא שמע זאת. לבסוף, היא התישבה על הריצפה והחלה לבכות, תוך תחושה של חוסר אונים מוחלט. היא חולצה מהמעלית רק לאחר ששכן, שניסה להשתמש במעלית, שם לב לעובדה, שהיא תקועה בין הקומות. מאז, רבקה נמנעת מלעלות לבדה במעליות.
"את משתמשת בשיטת "ההמנעות" במקום בשיטת "ההתמודדות"." הסברתי לרבקה. "החיים מלאי סכנות: לחצות כביש מאד מסוכן, לנהוג במכונית מסוכן ואפילו להשתמש בסכין חד מסוכן. ככל שאנו מפיקים לקחים חיוביים מהכישלונות, אנו לומדים להתמודד עם סכנות היום יום, בזהירות וביעילות. כך מעשירים את נסיון החיים שלנו. העובדה, שאת נמנעת מלהשתמש במעליות לבדך, מצביעה על כך, שעדיין לא הפקת לקחים מהחויה הקשה שעברת. מעלית עדיין מעוררת בך תחושה של חוסר אונים."
במבט עגום, רבקה הניעה את ראשה לאות הסכמה עם מסקנותי.
הצעתי לה לעצום את עיניה ולדמיין, כיצד היתה מגיבה, לו היא היתה במעלית לבדה, ושוב היתה נתקעת בין הקומות. תשובתה היחידה היתה, "אם הייתי נתקעת במעלית למשך מספר שעות, הייתי משתגעת."
"זוהי תגובה של רבקה הקטנה חסרת האונים." הגבתי. "אני מבקש לשוחח עכשיו עם רבקה הבוגרת. רבקה הבוגרת יכולה לתכנן את העתיד. אם היא הייתה יודעת בודאות, שמחר היא תתקע במעלית למשך שעתיים, כיצד היתה מכינה את עצמה מראש?"
לאחר כדקה דומיה, רבקה השיבה "אני כבר עיפה מלעלות כל פעם שש קומות לדירתי. אני חייבת להתגבר על הפחד ממעליות. כרגע החלטתי, שבעתיד לא אצא מפתח הבית ללא טלפון סלולרי. אולי כדאי שיהיה לי בארנק גם ספר ופנס קטן, לשימוש במקרה ואתקע לזמן ממושך והאור במעלית יכבה."
החלטתי להקשות על רבקה מעט יותר. "וכיצד רבקה הבוגרת היתה מתמודדת, לו היה עליה להשאר במעלית חמש שעות או יותר?" שאלתי.
"כאשר הייתי צעירה, במסגרת הצופים, טיילנו הרבה בארץ ופעמים רבות ישנו על הקרקע." היא השיבה בקול נמרץ הרבה יותר. "אם אהיה רגועה, אני חושבת שאוכל לשבת על ריצפת המעלית ולנמנם. אם אשן, הזמן יעבור מהר יותר." לאחר מחשבה נוספת היא המשיכה."הבעיה היא, שאני מכירה את עצמי, אני לא אוכל להרדם מרוב דאגות."
במהלך שתי הפגישות הבאות, רבקה למדה שיטות הרפיה שונות. היא תרגלה אותם בבית, לפני השינה, ונוכחה לראות, שפעמים רבות, במהלך תרגיל ההרפיה, או מיד בתום תרגיל ההרפיה, היא נרדמה. בעקבות זאת, רבקה החליטה, שבמידה והיא תתקע שוב במעלית לזמן ממושך, היא תשב בנוחיות על הריצפה ותתרגל הרפיה. אם השהיה תארך, היא תשתדל לנמנם.
לפגישתנו האחרונה רבקה הגיעה מצוידת בטלפון סלולרי, בספרון ובפנס. נסענו לבית מגורי, בכדי לתרגל שימוש במעלית. רבקה עלתה לבדה, תחילה קומה אחת וירדה חזרה לקומת הקרקע. בהדרגה היא עלתה קומות נוספות.

כיוון שפחד ממעליות הוא תופעה הקשורה לציפיות שליליות, המעלות את רמת הורמוני החרום, חשוב ביותר לאדם החפץ להתמודד עם התופעה, להחשף תחילה לכל תרגילי ההרפיה המפורטים באתר. לפני תרגול הרפיה בפעם ראשונה בעזרת ההקלטות, חשוב לעיין בפרק: "הנחיות כלליות לתרגול הקלטות ההרפיה." עם הנסיון, כל אחד יתרגל את שיטות ההרפיה, המתאימות ביותר לאישיותו ולצורך המידי שהתעורר. הטיפול העצמי בחרד משימוש במעליות נחלק לשלושה שלבים: השלב הראשון מתבסס על שליטה בשיטות הרפיה שונות. השלב השני הוא בנית תסריט, בו האדם מדמיין שהציפיות השליליות עומדות להתגשם. השלב האחרון הוא הסיום החיובי של התסריט, בו האדם מדמיין שהבעיה נפתרה, או בעזרת שימוש בשיטות אנושיות או בעזרת שיטות על אנושיות. במידה והטיפול העצמי לא ישא פירות, מומלץ לפנות לטיפול פסיכולוגי.