תאור מקרה
שרה בת ה-20, מפחדת מחרקים שונים. היא זוכרת, שבהיותה כבת חמש, היא חזרה לביתה עם אמה ועל שולחן המטבח היו נמלים גדולות רבות. מאז, בכל פעם שהיא רואה בבית או ברחוב נמלים גדולות, עכביש, או כל חרק אחר, היא קוראת להוריה ל"הציל" אותה. שרה בחורה פיקחית. היא יודעת שרוב החרקים אינם מסוגלים להרע לה, אך היא לא מסוגלת לשלוט על פחדיה.
שרה מעולם לא היתה בטיפול נפשי. לשאלתי, מדוע החליטה לאחרונה לפנות לטיפול, היא השיבה, שבעוד שבועיים היא מתחילה ללמוד באוניברסיטה. כיוון שהיא תגור במעונות והיא לא מכירה את שתי חברותיה לחדר, היא חוששת שהן לא תגבנה בחיוב, בעת שהיא תפרוץ בצעקות, כאשר היא תבחין בחרק שחדר לחדרן.
שרה תארה מקרה שארע לה השבוע: "נהגתי במכונית עם שלוש מחברותי. יצאנו לבלות במועדון לילה. כאשר עצרתי ברמזור הבחנתי בעכביש על החלון הקדמי של המכונית. סטיתי במהירות לצד הדרך, יצאתי מהמכונית כשידי רועדות. חברותי הבינו שנבהלתי מחרק. הן ראו אותי בעבר מגיבה בצורה דומה ולכן הן לא נבהלו מתגובתי. הן סילקו את העכביש מחלון המכונית והרגיעו אותי. לאחר כחמש דקות, הצלחתי לאגור כוחות ולהמשיך בנהיגה."
טיפלתי בהרבה ילדים ומבוגרים שסבלו מפוביות שונות, אך המקרה של שרה היה שונה. היא הציבה בפני אתגר קשה במיוחד: תוך שבועיים, הטיפול בה חייב להסתיים. האוניברסיטה בה היא תלמד, רחוקה מאוד ממשרדי, והיא מתכננת להגיע לחופשה רק בסוף הסימסטר.
בלב כבד אמרתי לשרה, שאני לא רואה סיכוי רב שאצליח, במהלך שתי פגישות, לעזור לה להשתחרר מהפוביה. שרה גילתה לפתע מוטיבציה רבה להתגבר על פחדיה. היא הציע שניפגש פעמיים בשבוע והיא תשתף פעולה ככל יכולתה.

הססתי למשך מספר שניות. אני אוהב להתמודד עם אתגרים, אך אינני שש לטפל באנשים, שהסיכוי לעזור להם שואף לאפס. החלטתי, שלפני שאתחייב אם לקבלה לטיפול או לא, אבדוק אם יש סיכוי קלוש לעזור לה. בקשתי משרה לעצום את עיניה, לנשום שלוש נשימות עמוקות, במטרה להרגיע את עצמה והמשכתי בהוראות הבאות:
"שרה, את ואני נביים ביחד סרט, בסגנון מדע בדיוני. תפקידך בסרט יהיה כפול: את תשחקי את תפקיד הגיבורה הראשית ואת גם תהיי הבמאית של הסרט. גם תפקידי בסרט יהיה כפול. בתחילת הסרט, אני אמלא את תפקיד הקוסם. בהמשך הסרט, אהיה העוזר של הבמאית. אם את מוכנה לכך, נענעי בבקשה את ראשך." לאחר ששרה הניעה את ראשה בחיוב, המשכתי במשחק הדמיוני.
"אני מבקש שתדמיני, שאני מחזיק בידי מקל קסמים, אותו אני מניף באויר שלוש פעמים. כתוצאה מכך, הטיפול בך הסתיים בהצלחה רבה. בדמיונך, את מסוגלת עכשיו להתמודד עם חרקים שונים, מבלי לצעוק ומבלי שתבקשי את עזרתם של אנשים אחרים. בסרט שלנו, את נמצאת לבדך בחדרך שבאוניברסיטה. לפתע את רואה עכביש קטן, במרחק של כמטר ממך. ספרי לי כיצד גיבורת הסרט מגיבה."
שרה לא היתה צריכה לדבר, כדי להסביר מה היא חשה. גופה היה מכווץ ופניה הביע גועל מעורב בפחד.
"אני רוצה להזכיר לך, שבסרט שלנו אני קוסם. אני הנפתי את מקל הקסמים שלי שלוש פעמים וגיבורת הסרט כבר לא מפחדת מחרקים. אני מציע שתדמייני, שגיבורת הסרט נושמת עמוק שלוש פעמים ועושה משהוא כדי להתמודד עם העכביש שלפניה."
"בסדר," הצליחה שרה לומר. "אני מדמיינת שאני לוקחת חבילה שלמה של מגבות נייר, עושה מהם ערמה גדולה ומניחה אותן על העכביש. לאחר מכן, אני אוספת את כל הנירות עם העכביש וזורקת הכל לפח."
שרה נראתה מאושרת. היא הרגישה שהיא התמודדה בהצלחה עם העכביש. גם אני הייתי מעודד מיכולתה לדמיין זאת. בנסיוני בטיפולים בפוביות שונות, נוכחתי לדעת, שיותר קל לטפל באנשים המסוגלים לדמיין שהם התגברו על פחדיהם, בהשואה לאנשים שאינם מצליחים לדמיין זאת. לדוגמה, מטופלים הסובלים מחרדת טיסה, במידה והם מצליחים לדמיין שהם טסים, הטיפול בהם יהיה מהיר הרבה יותר, בהשואה למטופלים שלא מצליחים לדמיין זאת.
"אני מלא הערכה אליך שרה," אמרתי בחום. "בדמיונך הצלחת לטפל בעכביש מבלי שצעקת, או קראת להורים להגן עליך. עובדה זו מראה לי, שסיכוייך להתגבר על הפחדים מאוד גבוהים. בתסריט הבא, גיבורת הסרט שוב תתקל בעכביש. כעוזר במאי, אני מציע, שהפעם שרה תניח גליון ניר בכיוון בו העכביש הולך, וכך תאפשר לו לעבור מהרצפה לניר. כשזה יקרה, גיבורת הסרט תקח את הניר לגינה ותנער אותו, כדי לאפשר לעכביש ליפול לדשא מבלי להפגע. כאשר את מוכנה תדמייני זאת."
שרה המשיכה לעצום את עיניה כדקה ולאחר מכן פקחה אותן בחיוך שהביע אושר רב. "עשיתי זאת, העברתי את העכביש לגינה."
לקראת סיום הפגישה הראשונה, הסברתי לשרה, כיצד אני מבין את מצבה הנפשי: "בחברה המודרנית נהוג להתיחס לאנשים כמוך כאל פחדנים. אני מאד לא אוהב ביטוי זה. אני מעדיף להתיחס לתופעה כשלך כאל זהירות מופרזת, שאינה מתאימה לגורם הסכנה. כאשר בעל חיים בוגר, קולט בחושיו סכנה, עומדות בפניו שתי אפשרויות תגובה: "מלחמה או מנוסה." לעומתו, תגובת בעל חיים צעיר, החסר נסיון, היא להזעיק את הוריו לבוא לעזרתו. את שרה, מזכירה לי בעל חיים, שלמרות שהוא בוגר, הוא עדיין מתפקד כיצור צעיר וחסר נסיון. לערכתי, את מספיק גדולה וחזקה כדי להלחם בחרקים שונים, אך את לא יודעת כיצד לעשות זאת. כניראה שהוריך לא לימדו אותך כיצד להלחם ולהגן על נפשך מפני חרקים. אני אשתדל, בארבעת הפגישות שלנו, ללמד אותך להלחם על זכותך, שדירתך הפרטית תהיה נקיה מחרקים. אותם חרקים שיפלשו לאזור המחיה הפרטי שלך, או שתסלקי אותם לגינה או שתהרגי אותם."
שרה הקשיבה לי בתשומת לב מרובה. כאשר סיימתי את דברי היא קמה ממקומה, לחצה את ידי בחום ואמרה: "קדימה, למד אותי להלחם."
לפגישתנו השניה, הגעתי מוכן. רכשתי, בחנות צעצועים, חרקים שונים מפלסטיק: נמלה גדולה, עכבישים בגדלים שונים ומקק. כמו כן, במבחנה בעלת מכסה, הכנסתי שתי נמלים גדולות. לפני שהצגתי בפני שרה את "גן החיות" שרכשתי עבורה, החלטתי ללמדה לשלוט על רמת הורמוני החרום הזורמים בדמה, בעזרת מספר נשימות עמוקות ומרגיעות. (ראה פרק: הנשימות המרגיעות). לאחר ששרה תרגלה מספר פעמים את שיטת "הנשימות המרגיעות", החלטתי שהגיע הזמן ללמדה להלחם על נפשה, בצורה מדורגת: נתחיל בנמלה גדולה, נמשיך בעכביש ובמקק ונסיים בנחש.
"נניח שאת נכנסת לחדרך באוניברסיטה ומגלה על הרצפה נמלה גדולה. כיצד לדעתך תתמודדי איתה?" שאלתי את שרה.
"הייתי יוצאת מיד מהחדר ומבקשת מאחת הבנות לסלק את הנמלה." השיבה שרה במהירות.
"זו היתה התגובה הטיפוסית של שרה הקטנה חסרת הנסיון." השבתי. "על שרה הבוגרת להחליט, האם האויב הנצב מולה, מסוכן ועלול לפגוע בה ולכן עליה לבקש עזרה, או שהיא מספיק גדולה וחזקה כדי להתמודד לבדה. תפעילי בבקשה את ההגיון, מי יותר גדולה, את או הנמלה?
"אני יודעת שאני יותר גדולה מהנמלה ואני גם יודעת שנמלים אינן מעבירות מחלות, אך מה לעשות, אני פוחדת מהן, מאז שאני זוכרת את עצמי כילדה קטנה." שרה הגיבה בקול נבוך.
"אני מבקש שתנשמי שלוש נשימות עמוקות ומרגיעות, ולאחר מכן נחשוב ביחד מה לעשות לנמלה שפלשה לחדרך." הצעתי.
לאחר שלוש נשימות עמוקות, שרה נראתה יותר רגועה.
"מה לדעתך היה קורה לנמלה, אם תעמדי במרחק של כמטר ממנה ותזרקי עליה ספר כבד?" שאלתי.
"אני מניחה שהיא תמות, אך זה יגעיל אותי לראות נמלה מעוכה על אחד מספרי." היא השיבה מידית.
"בואי נבדיל בין גועל לבין פחד. אני מניח שזה יגעיל אותך, אך אין סיבה שזה יפחיד אותך. אם תכסי את הספר בעתון ולאחר מכן תזרקי את העתון עם הנמלה לפח, האם זה יגעיל אותך פחות?" שאלתי.
"אני חושבת שאוכל להתמודד עם זה." השיבה שרה.
הנחתי על הרצפה את הנמלה מהפלסטיק, התרחקתי כמטר ממנה והשלכתי על הנמלה ספר מכוסה בעתון. הספר נחת בכבדות על הנמלה. בקשתי משרה לחקות אותי. בנסיון הראשון, שרה זרקה את הספר בזוית על הרצפה, בצורה שלא היתה הורגת את הנמלה. שרה תרגלה כחמש פעמים, עד שהצליחה להנחית את הספר בצורה שטוחה על הנמלה. בשלב זה, הצגתי בפניה את המבחנה בה היו שתי נמלים גדולות. כאשר שרה ראתה את הנמלים הולכות בתוך המבחנה, היא ברחה מחדרי לחדר ההמתנה. לאחר כחמש דקות של שכנוע, שהמבחנה אטומה לחלוטין והנמלים אינן יכולות לצאת ממנה, הסכימה שרה לחזור לחדר ולהתבונן בנמלים ממרחק. בעזרת מספר נשימות עמוקות, הצליחה שרה להתגבר על פחדיה והסכימה להחזיק את המבחנה בידה. בהדרגה היא נרגעה והחלה לשחק עם המבחנה. תחילה התבוננה בנמלים מקרוב, ולאחר מכן, לתדהמתי, היא הניחה את המבחנה על שערותיה ועל לחייה.
החלטתי שהגיע הזמן לעלות רמה. הסברתי לשרה, שבמעבדות רבות בעולם מבצעים נסיונות בחיות כדי ללמוד כיצד לרפא בני אדם. לעיתים נאלצים גם להורגם. כדי לעזור לה להתגבר על פחדיה מנמלים, עלינו להקריב את חייה של אחת מהנמלים שבמבחנה. לשמחתי הרבה, הפעם היא לא הביעה התנגדות לרעיון. הנחתי גליון ניר על הרצפה ושחררתי עליו נמלה אחת. בקשתי משרה לזרוק על הנמלה ספר מכוסה בעיתון. שרה ביצעה זאת ללא כל סימן של פחד. בקשתי ממנה לקחת את הניר ולזרוק את הנמלה המתה לפח. היא סרבה. היא ביקשה שאני אעשה זאת למענה. עניתי לה, שאני לא אבא שלה, וכיוון שהיא ילדה גדולה, היא מסוגלת לזרוק לפח ניר, שעליו נמלה מתה. לאחר מספר נשימות עמוקות היא עשתה זאת. לקראת סוף הפגישה, עודדתי את שרה על התקדמותה הרבה.
במשך היומיים הבאים, עד לפגישתנו הבאה, התלבטתי רבות כיצד להדריך את שרה להתמודד עם עכבישים. מצד אחד, לא רציתי להנחותה להרוג עכבישים. מצד שני, לא עלה בדעתי רעיון, מהי הדרך הטובה ביותר לתפוס עכביש ולהוציאו לגינה. יום לפני הפגישה השלישית, עברתי על רשימותי מפגישתנו הראשונה ונזכרתי, ששרה ספרה לי, שאביה יעץ לה, שבמקרה שהיא נמצאת לבדה בבית והיא נתקלת בעכביש, עליה לשים עליו ספל קפה ולחכות עד שהוא יחזור הביתה כדי לטפל בו. החלטתי שיש משהוא בשיטה, אך עלי לשכללה. עלי להדריך את שרה לכסות את העכביש בקופסת שקופה מפלסטיק ולהחליק את הקופסה עם העכביש על דף ניר. בבוקר הפגישה, מצאתי עכביש בגינתי והכנסתי אותו למבחנה.
בתחילת הפגישה, שרה דיווחה על חוויותיה, מאז פגישתנו האחרונה. היא סיפרה, שהיא מאד התאכזבה מעצמה, כיוון שבעת שהיא החלה לארוז את בגדיה לאוניברסיטה, היא גילתה עכביש מת בארון. היא הצליחה להעבירו על ניר ולזרקו לפח, אך לחרדתה הרבה היא גילתה מספר חרקים מתים בתוך קורי העכביש. היא פרצה בצעקות וחשה בדפיקות לב חזקות ומהירות. שאלתי אותה מה היא הרגישה, כאשר היא ראתה את החרקים המתים. היא השיבה שזה הגעיל אותה.
"האם את זקוקה לברוח במהירות ולטפס על עץ גבוה, כמו שעשה האדם הקדמון, כדי שהחרקים המתים לא יאכלו אותך?" שאלתי.
"ודאי שלא, אבל הם מגעילים נורא." השיבה.
"מטרת פעימות הלב המהירות היא להגביר את כמות הדם והחמצן בשרירים, כך שתוכלי לזנק במהירות ולהפעיל את תוכנת ההשרדות: "מלחמה או מנוסה." רגש הפחד מפעיל את התוכנה, אך מה הקשר בין גועל נפש לבין פחד?" שאלתי.
"לא יודעת למה צרחתי." השיבה שרה במבוכה. "כנראה שנבהלתי מאד ורציתי שהורי יעזרו לי."
"נסיון חיים הוא דבר חשוב ביותר. החוויה שעברת, במפגש עם החרקים המתים, התווסף לנסיון החיים שלך. המטרה היא, שמכל חוויה מפחידה נוספת, תפיקי לקחים ותשפרי את כושר ההתמודדות שלך. למזלך הרב, חלק גדול מחוויות החיים חוזרות על עצמן. אני בטוח שעד גיל 95 תתקלי בעוד לפחות 57 חרקים מתים. מה למדת מהחוויה הזו, שתעזור לך להתמודד בעתיד עם חרקים מתים?"
"דבר ראשון אני בטוחה, שעד גיל 95 אני אמשיך להגעל מחרקים מתים. אולי אפילו בשניה הראשונה אני אבהל מהם. אני רוצה לקוות, שבעתיד, בעת שאתקל בחרק מת, אזכור לנשום שלוש נשימות עמוקות, ולאחר מכן, אקח דף ניר, ובעזרת עט, אדחוף את החרק המת לניר, ואזרוק אותו לפח האשפה."
קמתי מכסאי ולחצתי את ידה של שרה, לאות הערכה. "אני מבקש מאלוהים שיגרום לכך, שעד לפגשתנו הבאה, תתקלי בשלושה חרקים מתים, אותם תזרקי לפח האשפה. הדבר דומה לאדם צעיר, הלומד לנהוג. ככל שהוא נתקל במצבים מלחיצים, כך מיומנותו בנהיגה משתפרת."
המשכתי את הפגישה בתרגיל הרפיה, בו שלבתי דמיון עתידני. הדרכתי אותה לדמיין, שהיא נשואה ויש לה שני ילדים קטנים. אחד מילדיה נתקל בשני חרקים. אחד חי והשני מת. בקשתי אותה שתמשיך לדמיין, כיצד היא מדריכה את ילדיה להתמודד עם כל חרק בדרך המתאימה. שרה ביצעה את התרגיל הדמיוני לשביעות רצונה ורצוני המלאים. שוב לחצתי את ידה והבעתי את הערכתי העמוקה, למהירות שהיא מפיקה לקחים ולומדת להתמודד עם יצורים מפחידים ומגעילים.
לקראת סיום הפגישה, הצגתי לשרה את העכביש שבמבחנה. לאחר שנשמה מספר נשימות עמוקות, לקחה שרה את המבחנה והתבוננה בעכביש בתשומת לב מלאה.
"מה את מרגישה?" שאלתי.
"אני פחות מפחדת כרגע." היא השיבה בחיוך. היא נגשה לחלון חדרי, פתחה את המבחנה וניערה את המבחנה עד שהעכביש נפל לגינה.
לקראת פגישתנו הרביעית והאחרונה, החלטתי להעלות את רמת החשיפה של שרה ליצורים מפחידים. החלטתי שעליה ללמוד להתמודד עם תיקנים (ג'וקים) ועם נחשים. רכשתי מחבט זבובים כנשק נגד תיקנים ובחנויות צעצועים מצאתי נחש מפלסטיק, שניראה לי די מפחיד. אורכו היה כחצי מטר, ראשו גדול ופיו פעור כאילו הוא מוכן להקיש את כל מי שבקרבתו.
בתחילת הפגישה, שרה דווחה לי על מאורעות היומיים האחרונים. היא נתקלה במספר נמלים גדולות והתמודדה איתן לשביעות רצונה המלאה.
חקרתי אותה, איך היא מתמודדת עם תיקנים. היא הסתכלה בי במבוכה והשיבה, שיש להניח שהיא תזעיק לעזרה את שכנותיה לחדר.
"הבאתי לך מתנת פרדה." הוצאתי מהמגירה את מחבט הזבובים והגשתי לה.
שרה קפצה בהתרגשות כמו ילדה קטנה, המקבלת מתנת יום הולדת. היא התרוצצה בחדרי וחבטה את השטיח במקומות שונים, כאילו היא חובטת בתיקנים.
"אני אקח את המחבט למעונות ואתלה אותו ליד מטתי. האם אפשר להרוג עם זה גם נמלים גדולות?" היא שאלה בהתרגשות.
"יתכן שכן." חשבתי. "את כמו חייל שיוצא לקרב ויש לו אקדח, רובה, רימון וסכין. את צריכה להשתמש בנשק הנכון בהתאם לאויב שלפניך. מעתה יש לך אפשרות להעלות חרק על ניר ולזרקו לגינה, ללכוד אותו בכלי פלסטיק שקוף ולאחר מכן לדחוף ניר מתחתיו וכך ללכדו ולזרקו לגינה, את יכולה לזרוק על החרק ספר כבד עטוף בניר עיתון, או להצליף עליו במחבט הזבובים ולהשליך את גופתו המתה החוצה.
את ההתמודדות עם בעל החיים המפחיד ביותר – הנחש, החלטתי להשאיר לסוף הפגישה האחרונה. כאשר הצגתי אותו בפני שרה, צפיתי שהיא תברח מיד מהחדר, כשם שעשו חלק מהמטופלים הקודמים שלי, כאשר ראו נחש כזה. להפתעתי הרבה, שרה פרצה בצחוק רם.
"אני בכלל לא מפחדת מנחשים." ענתה בעליזות. היא כרכה את נחש הפלסטיק סביב צווארה, קירבה את פיו הפעור לפיה והשתעשעה בו, כילדה קטנה המשחקת בבובה. הייתי המום. הרגשתי שאין קץ לדרך שבה מטופלים מפתיעים את המטפלים ברבגוניות של התסמינים שלהם.
נפרדנו בלחיצת יד חמה. בקשתי משרה לשלוח אלי אימאיל מהאוניברסיטה ולשתף אותי בחוויותיה.
למחרת, אמה של שרה טלפנה כדי להודות לי על הטיפול בבתה. היא סיפרה, שבערב שרה עסקה באריזת המזוודה, כאשר מצאה באחת מהמגירות של ארון הבגדים תולעת קטנה המכונה דג הכסף. שרה דווחה לאמה על התגלית ולהפתעת האם, שרה הגיבה ברוגע. היא יצאה למספר דקות מהחדר וחזרה מחייכת. היא סיפרה לאמה, שהיא דחפה את התולעת לדף נייר ובדרך לזרוק אותה בגינה היא דיברה אליה. שרה הסבירה לתולעת שהיא יותר גדולה ויותר חזקה ממנה ואין לה שום סיבה לפחוד מפניה.
כעבור כשבועיים קבלתי אימאיל משרה, בו היא דיווחה לי שהיא שבעת רצון מהתמודדותה עם חרקים. שכנותיה לחדר כלל לא הבחינו שהיא מעט פוחדת מהם אך עדיין מאד נגעלת מהם.

כיוון שפחד מחיות גדולות או קטנות, הוא תופעה הקשורה לציפיות שליליות, המעלות את רמת הורמוני החרום, חשוב ביותר לאדם החפץ להתמודד עם התופעה, להחשף תחילה לכל תרגילי ההרפיה המפורטים באתר. לפני תרגול הרפיה בפעם ראשונה בעזרת ההקלטות, חשוב לעיין בפרק: "הנחיות כלליות לתרגול הקלטות ההרפיה." עם הנסיון, כל אחד יתרגל את שיטות ההרפיה, המתאימות ביותר לאישיותו ולצורך המידי שהתעורר. הטיפול העצמי בפחד מחיות גדולות או קטנות, נחלק לשלושה שלבים: השלב הראשון מתבסס על שליטה בשיטות הרפיה שונות, השלב השני מתבסס על דמיון בו האדם רואה עצמו, בהדרגה, נחשף לפחדיו והשלב השלישי מתבסס על חשיפה מדורגת למצב המפחיד כאשר האדם מדמיין שהוא מצליח להתגבר על החיה בעזרת שימוש בשיטה חיובית. במידה והטיפול העצמי לא ישא פירות, מומלץ לפנות לטיפול פסיכולוגי.

הכתבה הבאה פורסמה בשבועון "שעה טובה" הנושא: "פחד מחרקים"