זו היא תמצית כתבה שפורסמה בעיתון במחנה, בה רואיין ד"ר ברוך אליצור.
המראיינת: שרית רוזנבלום

כאשר חייל לפני קרב חש לפתע בדפיקות לב, מתחיל להזיע, לנשום מהר מדי, או לחוש בקוצר נשימה, חבריו עלולים להיכנס לפאניקה והמפקד עלול לתת לו סטירה כדי להוציאו מהמצב. ד"ר ברוך אליצור מאמין, שאם המפקד היה אומר לו "תירגע, זה רק האדרנלין שעובד אצלך ברמה גבוהה, תנשום שלוש נשימות עמוקות ותרגיש יותר טוב" הכל היה עובר יותר מהר. ד"ר אליצור מציע פתרון לחיילים במצבי לחץ: לבצע הרפיה עצמית. זו שיטה טובה, לכל איש צבא: למפקדים, ללוחמים, לחבלנים, לטייסים, לנהגים ולפקידות. לדבריו זה טוב לכל אדם במצבי דחק.
ד"ר אליצור טוען שככל שחייל מיומן יותר בשליטה על כלי נשק מתוחכמים, גדלים סיכוייו להישרד בקרב. אחד מכלי הנשק המסובכים והמתוחכמים הוא גוף האדם. הבעיה היא, שחיילים רבים בקיאים בהפעלת כלי נשק מסובכים, אך הם חסרים אינפורמציה בסיסית לגבי תיפקוד גופם במצבי חרום. לדעתו, גוף האדם דומה למכונת מלחמה משוכללת, המונעת על ידי אינסטינקט ההישרדות. הטבע תיכנת את הגוף לתפקד בתנאי הג'ונגל המסוכנים. בעת שאבות אבותינו נחו במערה, גופם תיפקד במתכונת של רוגע. בעת שהם חשו בסכנה, גופם עבר מידית לתפקד במתכונת חרום המכונה על ידי הפסיכולוגים "מלחמה או מנוסה". הבעיה היא, ששדה הקרב ביערות העד דרש היערכות גופנית ונפשית שונה לחלוטין משדה הקרב המודרני. אם חייל בטנק יתייחס לטנק האוייב כמו שאבות אבותיו התייחסו לנמר, התוצאה תהייה שלילית לחלוטין. הוא יחוש בפעימות לב מואצות, לחץ דמו יעלו, הזעה תיטוף מגופו, הארוחה האחרונה תישאר חצי מעוכלת והוא עלול להטיל שתן או אפילו לשלשל בטנק באופן בלתי רצוני. המסקנה היא, שאיש הצבא המודרני חייב ללמוד לשלוט על תוכנת ההישרדות הטיבעית שנהפכה, עם השנים, מתוכנה יעילה לתוכנה מכשילה.

הפיתרון לפי ד"ר אליצור מחולק לשני שלבים. בשלב א' במהלך הטירונות חשוב שכל חייל ילמד לזהות את התסמינים האופיניים לתגובת חרום ולהבין שאלו תסמינים נורמלים, שתרמו לשרידת האדם הקדמון ועדיין תורמים לשרידת כל היונקים החיים בין טורפים. כמו כן, חשוב להסביר לחיילים, כיצד כל תסמין תרם להישרדות. בשלב ב' על כל חייל ללמוד להפעיל שיטות הרפיה פסיכולוגיות, המכוונות להפחית את רמת הורמוני החרום בגופו. חיילים שאינם מודעים שתסמיני החרום הם תגובה נורמלית שאינה מסוכנת כלל וכלל, עלולים להכנס לחרדה ולתחושה של איבוד שליטה עצמית. הם ירוצו למסדר חולים או לחדר מיון, מתוך פחד שמא הם עומדים בפני התקף לב, או סובלים ממחלה מסתורית כלשהי.

תרגילי ההרפיה יכולים להיות מבוצעים בכל מקום, גם בתנאי שדה וגם בנוכחות חיילים אחרים מבלי שהם יחושו בכך. אורך תרגילי ההרפיה נע בין שניות מעטות לבין מספר דקות, בהתאם לרמת המתח ולזמן העומד לרשות המתרגל. שיטת ההרפיה המהירה ביותר מתבצעת על ידי מספר נשימות מעט יותר עמוקות מהרגיל.
הנשימה מתחלקת לארבעה שלבים. שלב ראשון – שאיפה מהאף תוך כדי ספירה בדממה מאחת עד שלוש. שלב שני עצירת נשימה שוב תוך ספירה מאחת עד שלוש. שלב שלישי נשיפת האויר דרך הפה הפעם באיטיות תוך כדי ספירה מאחת עד שש והמטרה לרוקן את הריאות מכל האויר. שלב רביעי שוב עצירת הנשימה תוך כדי ספירה מאחת עד שלוש. ניתן לבצע את התרגיל בשילוב עם כיווץ חזק של שני האגרופים בעת עצירת האויר בפעם הראשונה. בעת נשיפת האויר יש לשחרר את האגרופים באיטיות.

לדברי ד"ר אליצור, השימוש בשיטת ההרפיה עשוי לצמצם בצורה משמעותית את כמות החיילים הנפגעים בהלם קרב. לדבריו: "הלם קרב נובע מהצפת הגוף בהורמוני חרום. במצב כזה מתמוטטות כל מערכות ההגנה והחייל חש חוסר אונים. אם המפקד היה מזהה חייל בתגובת חרום והיה פוקד עליו לנשום מספר נשימות מרגיעות, הסיכוי רב שרמת הורמוני החרום היתה פוחתת תוך פרק זמן קצר והחייל היה חוזר לחוש שליטה עצמית.