המייל של נעמי, עודד אותי לכתוב את הפרק הנוכחי ואני אסיר תודה לה על כך.

ד"ר אליצור שלום רב. קראתי את אתר האינטרנט שלך בעיון רב ונהניתי ביותר. שמי נעמי. אני בת 27. לפני כ-9 שנים אובחנתי לראשונה כסובלת ממה שהפסיכיאטריה המודרנית מכנה "התקפי פאניקה". אני נמצאת בטיפול אצל פסיכולוגית מקסימה, כ-8 שנים. למה אם כן אני פונה אליך? אני סובלת מאוד מחרדת נטישה בלתי פרופורציונלית לחלוטין. מספיק שאדם אהוב ילך לשירותים ויתעכב, או שאתקשר למישהו והוא לא יענה, מבחינתי הוא זנח אותי לאנחות, אני חוששת שמספיק לו ממני או נמאסתי עליו. הידיעה שמדובר במחשבות שווא לא מנטרלת, לצערי, את התחושות הקשות, ביניהן: אובדן ריכוז, חרדה כללית, כעס ועוינות. אין כיום, עד כמה שידוע לי, תרופה פסיכיאטרית שמנטרלת או מרגיעה חרדת נטישה. אני בספק אם אי פעם נדע את הגורמים לתופעה. קריאה בספרים שונים לימדה אותי שהמקור של דברים כאלה, במקרים רבים, טמון בחוויות הילדות המוקדמת (כמו למשל, שאבי יצא למלחמת של"ג כשהייתי צעירה). אני פונה אליך, מכיוון שהמומחיות שלך בנושא חרדות, בצירוף השיטות המועילות השונות להתגברות עליהן, גרמו לי לתהות: מדוע חרדת הנטישה נעדרת מהאתר שלך? תודה נעמי.

להערכתי, המושג "חרדת נטישה" אינו מדוייק. הפחד הוא לא מהנטישה עצמה, אלא מהתוצאות האפשריות שלה. תופעה המכונה, "ציפיות קטסטרופליות" המולידות "תגובות יתר." כיוון שהמושג חרדת נטישה הינו נפוץ בקרב אנשי מקצוע והקהל הרחב, אשתמש בו בהמשך הדיון.

חשוב להבדיל בין פחד להיות לבד בעת סכנה, לבין חרדת נטישה. פחד להיות לבד בעת סכנה הינו תגובה חיובית, הנובעות מעליה ברמת הורמוני החרום, המאפשרת לפעול במתכונת "מלחמה או מנוסה." (פרטים בפרקים: "מלחמה או מנוסה" ו "תסמיני חרדה ותרומתם להישרדות".) לעומת זאת, חרדת נטישה נובעת מתחושה של חוסר אונים והיא גורמת לזרימה מופרזת של הורמוני חרום. כתוצאה מכך, האדם חש פאניקה המשבשת את תפקודו ואת ההתמודדות מול הסכנה.

במידה והסכנה בפניה ניצב האדם הינה אוביקטיבית, וסיכוייו לשרוד הינם אפסיים, תחושת האין אונים שהוא יחוש הינה אוביקטיבית. לדוגמה, חייל שאיבד את דרכו והוא מוצא עצמו בודד מול קבוצת אויבים, או ילדים קטנים שאיבדו את הוריהם במרכז קניות גדול. תגובה כזו אופינית גם לבעלי חיים רבים בגיל צעיר, עקב אי יכולתם הפיזית להגן על עצמם מפני טורפים. גורים נוהגים לילל, גוזלי צפורים לצייץ וילדים קטנים לבכות בקול רם, כאשר ההורים מתרחקים מהם. מטרת השמעת קולות ברמה גבוהה היא להבטיח שההורה לא ינטוש אותם לזמן רב. פסיכולוגים אבולוציוניים מסבירים את התופעה, כאילו הצעיר שולח מסר להוריו: "אם לא תבואו מיד להגן עלי, אני אשמיע רעש כה חזק, כך שטורפים יבחינו בי ויבואו לטרוף אותי וזו תהיה אשמתכם הבלעדית שהגנים שלכם לא שרדו."

שתי סיבות עלולות לעורר באדם בוגר חרדת נטישה, בעוצמה מופרזת:

אדם שלא רכש מיומנות השרדותית בצעירותו ולפתע הוא נתקל בגרוי המעורר בו תחושת סכנה הגורם לו לתחושת אין אונים. אחד מהתפקידים החשובים של הורים הוא, לפתח בילדם מיומנות התמודדות במצבים מסוכנים, בהתאם לתרבות בה הם חיים. שני סוגי הורים נכשלים במשימה זו: הורים שאינם מתפנים להדרכת ילדיהם והורים הנוטים להגנת יתר (over protection). הורים שלא השכילו להכין את ילדם להתמודד יחידי כנגד איומי הסביבה בה הוא גדל, אם זה ביערות העד או בחברה המודרנית, ילדם עלול לפתח תלות יתר באחרים ולחוש בחרדת נטישה, בעת שהוא ניצב בודד מול בעיה המפחידה אותו. בקרב חיות היער, תהליך הלמידה של הגורים הינו אינסטינקטיבי. לדוגמה, כאשר קוף צעיר נתקל באריה בפעם הראשונה בחייו, פרטים האופיניים לאריה נחרטים בזכרונו כמו: הקול, הריח, הצבע, הגובה, הזנב וכד'. מאותו רגע, בעת שהקוף הצעיר יזהה בין העצים אחד מפריטים אלו, גופו יגיב בזרימה מוגברת של הורמוני חרום והוא יטפס על העץ הקרוב. הוא יישם את השלב הראשון של תהליך ההישרדות: "שלב ההכללה." כלומר, כל גרוי שיש בו סממנים של סכנה, כרעש בין השיחים או דמות מעורפלת של חיה, רצוי לא לקחת סיכונים מיותרים, עדיף לטפס על עץ. לאחר שמספר פעמים רב הוא גילה מראש העץ שהוא טעה בזהוי הגרוי וזו אינה חיה מסוכנת, הוא לומד ליישם את השלב השני של תהליך ההישרדות: "שלב ההבדלה." כלומר, להבדיל בין גרוי מסוכן וגרוי לא מסוכן, בין זנב של אריה לזנב של חמור. ילד שלא הודרך על ידי הוריו לפעול במתכונת "שלב ההבדלה," ממשיך לפעול במתכונת "שלב ההכללה" וכתוצאה מכך, רמת הורמוני החרום עולה בגופו לעתים קרובות, גם כאשר הסכנה היא מיזערית. התוצאה היא, התקפי חרדה מיותרים.

אדם שחווה חויה טראומטית קשה, בהיותו בודד מול סכנה, עלול לפתח חרדת נטישה. בעת שהוא ניצב בודד, גם למול סכנה מזערית, הוא מגיב כאילו הוא בסכנת חיים. המסקנה היא, שהוא חזר "משלב ההבדלה" האופייני לבוגרים ל- "שלב ההכללה" האופייני לילדים חסרי נסיון.

לאחר צרוף הפרק לאתר, שלחתי לנעמי את המלצותי, כיצד לדעתי עליה להתמודד עם חרדת הנטישה ממנה היא סובלת

לנעמי שלום רב לך. קראתי בעיון מה שכתבת לי ואין ספק שאת סובלת מחרדת נטישה ברמה מאד גבוהה. בעקבות שאלתך, צירפתי לאתר פרק המסביר את תופעת חרדת הנטישה בצורה תאורטית. אני מקוה שקראת בעיון פרק זה, כיוון ש"ידע הוא כח" ככל שתביני את מהות הפחד להיות לבד, כך יהיה לך קל יותר להתגבר עליו.
כפי שאני מסביר בפרק, בחברה המודרנית, הפחד להיות לבד הוא תופעה האופיינית לילדים מאד קטנים. תפקידם של ההורים הוא ללמד את ילדיהם לפתח מנגנוני התמודדות, המקלים עליהם את ההתמודדות עם פחדים שונים. ניתן להניח, שהוריך נכשלו למלא תפקיד זה. למזלך, עדיין לא מאוחר מדי גם בגילך ללמוד זאת. אני ממליץ לך לקיים שיחות בינך לבין עצמך. כלומר, בין שני החלקים שבך: הילדה הקטנה, המפחדת כאשר היא חוששת שחברה עזב אותה והאדם הבוגר, שהוא דמות הורה חיובי, המרגיע את הילדה הקטנה, ומלמד אותה כיצד להתמודד לבדה כנגד הסכנות, שהיא מדמיינת, כאשר היא תהיה לבדה. אני מציע שתקני מחברת עבה וכל יום תכתבי את הרגשות של הילדה הקטנה המפחדת להיות לבד וכן את הסימפטומים המציקים לה. חשוב שהילדה הקטנה שבך תכתוב מה הן הציפיות הכי גרועות העוברות במוחה, במיקרה וחברה יעזוב אותה. לאחר שתסיימי לתאר בכתב את רגשות הילדה הקטנה, תמשיכי בכתיבה אך הפעם כאילו את האמא הטובה שלה. עליך להסביר לה, שכל הסימפטומים שהיא חשה, תרמו לאדם הקדמון שחש בפניקה, כאשר מצא עצמו בודד ביער וזה אופייני, בחברה המודרנית, לילדה מאד קטנה ולא למבוגרים. תחת הדרכתך החיובית, הילדה הקטנה שבך תתגבר על תחושת האין אונים, שאנשים בגילך לא חשים במצבים דומים. במהלך ההתמודדות שלך בכוחות עצמך עם חרדת נטישה, חשוב שתחשפי לכל תרגילי ההרפיה המפורטים באתר. לפני תרגול הרפיה בפעם ראשונה בעזרת הקלטות ההרפיה, חשוב שתעייני בפרק" הנחיות כלליות לתרגול הקלטות ההרפיה." עם הניסיון, את תתרגלי את שיטות ההרפיה, המתאימות ביותר לאישיותך. במסגרת הטיפול העצמי, חשוב שתיישמי את שיטת הדמיון כפי שמוסבר בפרק: "הדמיון ככלי טיפולי." במידה והטיפול העצמי לא ישא פירות, אני ממליץ שתפני לטיפול פסיכולוגי. על הפסיכולוג לשמש כתחליף להורה. תפקידו להדריך אותך, שאם חס וחלילה ציפיותיך השליליות יתגשמו, כיצד תתמודדי בצורה חיובית. כל טוב, ד"ר ברוך אליצור