פרק זה נכתב בעקבות פניתו של אב ליעץ לו איך להתמודד עם התפרצויות זעם של בנו.

לד"ר אליצור שלום רב. לבני בן ה-12 יש לעיתים קרובות התפרצויות זעם בלתי נשלטות .סף הגירוי לכעס נמוך אצלו והוא מגיב מהר מאד בכעס בצורה מוגזמת ולאחר מכן הוא מתקשה להרגע. לאחר התפרצות זעם יש לו ריגשי אשם וחרטה. הוא מתנצל על התנהגותו ואומר שזה לא יקרה לו בשנית. לאחר שנרגע הוא מתנהג כאילו לא קרה כלום .כאשר הוא בהתפרצות זעם, הוא מפנה את כעסיו גם כלפי עצמו והוא מקלל את עצמו, ולעיתים אפילו מכה את עצמו. הוא טוען שלא אוהבים אותו ושהיינו מעדיפים שהוא לא יחיה בכלל. כואב לי מאד לראות אותו במצב שכזה ואיני יודע כיצד לעזור לו. אני חסר אונים. המורה בבית הספר סיפרה לי, שלאחר התפרצות זעם בבית הספר, בני קילל את עצמו ואמר "הלוואי שאני אמות ושאוטו ידרוס אותי. "

שאלותי אליך:
מהם הדרכים לטיפול בהתפרצות זעם של ילדים?
כיצד ניתן למנוע התפרצות זעם ?
אשמח לשמוע את דעתך. בברכה, אב אובד עצות.

לאב אובד העצות שלום רב
אני מציע שתסביר לבנך, שרגש הכעס הינו רגש נורמלי, המשותף לכל בני המין האנושי ואף לחיות רבות. בעת שאדם או שחיה חשים מאוימים, רמת הורמוני החרום בגופם עולה, הם חשים בכעס והבעת פניהם וקולם משתנים בהתאם. לדוגמה, כלבים נובחים, אריות נוהמים ובני אדם צועקים ומביטים במבט כועס. אתה יכול להדגים לו פנים כועסות לעומת פנים רגועות או פנים מחייכות. מצד שני, אנו, כבני אדם תרבותיים, עזבנו את יערות העד לפני שנים רבות ואנו לא נתונים לאיומם של חיות טרף. אנו גרים בקרב בני משפחה, שכנים, חברים ושאר תושבי המדינה. המסקנה היא, שעלינו ללמוד לבטא את הכעס בצורה השונה מזו שאבות אבותינו ביטאו ביערות העד. במטרה לשרוד ביער בעת סכנה,עושים הכל במטרה לנצח: נושכים, שורטים והורגים את חיית הטרף ואילו בחברה התרבותית ישנם חוקים המגבילים את התנהגותנו. למשל, אם אדם זר מקלל אותנו מותר לנו לקלל בחזרה, אם אדם זר דוחף או מרביץ לנו, מותר לנו להגיב בצורה דומה, כיוון שהמטרה היא, להגן על עצמנו. בקרב בני משפחה, החוקים שונים. ניתן להשוות זאת לחוקים בספורט האיגרוף, לפיהם אסור להכות מתחת לחגורה ואסור לחנוק. ביחסים במשפחה, ישנם חוקים שעלינו לשמור. בעת כעס על בן משפחה, מותר לנו להרים את הקול ולהסתכל במבט כועס, אך אסור לנו לקלל, לשבור חפצים ולהרביץ.

כיוון שכולנו רק בני אדם ולא מלאכים, לעיתים אנו עוברים על החוק, ומבטאים את כעסנו כלפי בן משפחה בצורה שלילית. במקרה כזה, עלינו להתנצל. אני מציע שתלמד את בנך משפטים המבטאים התנצלות כלפי האדם שהוא פגע בו בתקופה האחרונה. בנוסף על כך, חשוב ביותר להפיק לקחים מההתפרצות האחרונה שלו. עליכם לחשוב ביחד, אם בעתיד דבר דומה ירגיז אותו כיצד הוא יבטא את כעסו בצורה חיובית. לדוגמה: מותר לו להרים את קולו ולומר "זה מאד מכעיס אותי שאתה אמרת לי כך וכך, או עשית לי כך וכך"; " אני לא אוהב שעושים כך וכך"; "אני שונא שעושים לי כך וכך"; "זה פוגע בי שעושים לי כך וכך." אתה יכול להשתמש בשיטת "משחק התפקידים": אתה תדבר בשמו ובקול רם תבטא תחושת כעס שלדעתך הוא חש לאחרונה. על הבן לחזור על המשפט בקול רם ובמבט כועס.

השיטה היעילה ביותר שהבן יכול ליישם, במטרה למנוע התפרצות זעם, היא על ידי שיטת "הנשימות העמוקות". כאשר הוא מאד כועס בבית, עליו לפרוש לחדרו, במטרה לשחרר את הכעס בצורה גופנית. הוא יכול להרביץ בכח על המיטה שלו ולבטא בקול רם את רגשותיו. בחדרו מותר לו להשתמש גם במילות גנאי כלפני האדם שהכעיס אותו. אתה יכול להיכנס איתו לחדרו ולהדגים לו, כיצד ניתן להרביץ בכח רב על המיטה ולצעוק בקול רם. אתה יכול גם להציע לו לכתוב פתק מאד כועס כלפי האדם שהרגיז אותו ובסיום, לקרוע את הפתק ולזרקו לפח. לאחר פורקן תחושת הכעס, הוא יכול לחזור לחדר המשפחה ולבטא את רגשות הכעס בצורה החיובית.

אם הוא נפגע מילד בבית הספר, עליו ליישם את שיטת "נשימות משולבות בכיווץ והרפיית אברים". חשוב שהוא יתאמן בשיטה זו מול הראי מספר פעמים רב, כך שהוא יוכל לבצע זאת מבלי שהעומד מולו יבחין שהוא נושם עמוקות ומכווץ את אגופיו.

חשוב ביותר להסביר לבן, ששיטות אלו עשויות לעזור לו לבטא כעס גם בעתיד. כל הסיכויים שעד שהוא יהיה זקן ויהיו לו ילדים ונכדים, דברים שונים עלולים להרגיז אותו. מה שהוא לומד עכשיו, עשוי לעזור לו לבטא כעס, בצורה חיובית, כלפי אנשים שיהיו חשובים בחייו כמו הבוס שלו, שכנים ואפילו אשתו וילדיו.