טיפלתי באנשים רבים שפנו אלי, בעקבות תחושת דיכאון, שנגרם בעקבות אובדן דבר שהיה יקר להם. הדברים ש"אבדו" היו מגוונים כגון: בן משפחה שניפטר, או ניתק מגע אישי עקב מריבה, התדרדרות בריאות בעקבות מחלה, הפסד ניכר בבורסה, פיטורים מהעבודה, בן זוג שנטש, גירושים שנגרמו שלא ברצון, ידיד שעבר למקום מגורים מרוחק, בית שנהרס בקסאם,

גישתי הטיפולית, בכל סוגי הדיכאון בעקבות אובדן, מתבססת על שינוי התווית. הנחתי היא שאובדן אינו גורם לתגובת דיכאון אלא לתגובת אבל. שינוי התווית, מדיכאון לאבל, הינו חיובי ביותר בתהליך הטיפולי, כיוון שכל אדם יודע, שתחושת אבל הינה נורמלית ועם הזמן היא חולפת בהדרגה. לעומת זאת, האבחנה הפסיכיאטרית של דיכאון, מקנה תחושה של מחלה בעלת אופי שלילי, שעלולה להמשך תקופה ארוכה מאד והחשש הוא, שלא נשתחרר ממנו.

המסורת היהודית, בניגוד לנוצרית, מגלה עמדה פסיכולוגית מאד חיובית ביחסה למתאבל על מות אדם. במסורת  הנוצרית, בתום הלוויה, המשפחה המתאבלת, מזמינה את  המשתתפים בלוויה לארוחה מכובדת. למחרת היום, האבל חוזר לחיי השגרה, אם זה לעבודה, או ללימודים. במסורת היהודית, המתאבל מתמודד עם כאביו במהלך שלושה שלבים, השונים באורכם ובעוצמתם. ככל שכאב האובדן חזק יותר, כן השלב קצר יותר.

• השלב הראשון, שהוא השבעה, הינו הקצר ביותר ותחושת הכאב הרגשי וביטויו החיצוני, הם החזקים ביותר.
• השלב השני, שהוא החודש הראשון, הינו ארוך יותר ותחושת הכאב הרגשי פחותה.
• השלב השלישי, שהוא השנה הראשונה, הינו הארוך ביותר ותחושת הכאב הרגשי הנמוכה ביותר.

קיים הבדל בסיסי בין אבל על אובדן אדם קרוב, לבין אבל על אובדן דבר היקר לנו. בעת אבל על אדם קרוב, אנו משתדלים לשמור על מסגרת הזמן של: שבעה ימים, חודש ראשון ושנה ראשונה ואילו במהלך אבל על דבר היקר לנו, אורך הזמן של כל שלב, תלוי באדם עצמו לדוגמה: יש אדם "היושב שבעה" במשך שנים רבות, בעקבות אובדן רגלו בתאונת דרכים ולעומתו אדם אחר "ישב שבעה" על אובדן רגלו, רק במשך מספר ימים או שבועות, אך למד מהר להשלים אם דבר שלא ניתן לשינוי.

במהלך כל סוגי האבל, אם זה על אדם שנפטר או על אובדן דבר היקר לנו, הגבולות בין השלבים אינם נוקשים, לדוגמה: בעת שלב השבעה, מתאבל, לעיתים מדלג להתנהגות האופיינית לשלב השלושים והוא צוחק או מנהל שיחת חולין. ואילו בשלב השנה הראשונה, מתאבל, לעיתים, מדלג להתנהגות האופינית לשלב השבעה, ופורץ בבכי, בעת שזכרונות מהאובדן מציפים אותו. 

חשוב ביותר, שהאנשים הקרובים לאדם הסובל מדיכאון כתוצאה מאובדן דבר יקר לו, יבינו שהוא לא בדיכאון אלא באבל ולכן יבינו שרגש זה הוא נורמלי אך לזמן קצר. חשוב לא את המדוכא להפסיק מידית את תושותיו אלא לקצרם. חשוב להקנות לו את התחושה, שתסמיני האבל – הדיכאון הם נורמליים ואפילו חיוביים ובהדרגה הם יחלשו, עם כי מפעם לפעם הם יצופו מחדש גם בעתיד הרחוק.\