תאור מקרה
הטלפון צילצל. אשה הציגה את עצמה. היא נשמעה מאד מוטרדת: "אני מבקשת שתראה את הבת שלי כבר היום… מצבה קשה… היא בדיכאון עמוק כבר חודש ימים… ירדה חמישה ק"ג במשקלה… היא לא הולכת לבית הספר… היא בוכה כל היום… " האם החלה לבכות והמשיכה להתחנן שאפגוש את ביתה.
תחושתי הפנימית היתה, שזה לא מקרה שאשמח לעבוד אתו. בשנה האחרונה אני במגמה לצמצם את שעות עבודתי. אני מעדיף להקדיש זמן לכתיבת ספר חדש על פני קבלת מטופלים חדשים, בעיקר כאלו הזקוקים לטיפול ארוך מועד. הצעתי לאם לפנות לפסיכיאטר.
האם המשיכה לנסות לשכנע אותי: "אני מתחננת לפניך, פגוש אותה פעם אחת בלבד…. תבדוק אותה… אולי תוכל לעזור לה גם ללא תרופות פסיכיאטריות…. עד לפני חודש לא היו לה שום בעיות פסיכולוגיות…. היא תלמידה מצטיינת, חברותית אהובה בכל מקום…. מאז שאבי נפטר לפני חודש, היא בדיכאון עמוק."
האתגר שיכנע אותי. אם כל הסיפור החל רק לפני חודש, כתגובה למות סבא, אפשר לנסות לעזור לה גם ללא תרופות, ובשיטות קיצרות מועד. הצעתי לאם שאפגוש את ביתה פעם אחת, ואז אחליט מה הטיפול המתאים לה ביותר.
לימור ואימה הופיעו במשרדי למחרת היום. לימור, נערה בת 14, מאד גבוהה ורזה. פניה עצובות ומבטה מושפל. הדיכאון בולט בהופעתה. לעומתה אמה שמנמנה, ותנועותיה עצבניות. בקשתי מלימור לספר לי מה עובר עליה.
"מאז שסבא נפטר אני כל היום בוכה… אין לי חשק ללכת לבית הספר." היא סיפרה בקול שקט ועצוב.
"האם היית מאד קשורה לסבא?" שאלתי.
"הוא סבא שלי, אני אוהבת אותו כמו את הסבא השני, היה לי עצוב כאשר הוא מת." היא המשיכה בקולה השקט.
האם התערבה בשיחה. "אני הייתי מאד קשורה לאבי והוא נפטר בפתאומיות מהתקף לב." היא סיפרה בקול נמרץ. "יש לי אחות תאומה, שביום הלוויה של אבא, בעלה עבר ניתוח מעקפים. מיד לאחר הלוויה נסעתי עם אחותי לבית החולים וישבנו ליד בעלה. מצבו היה מאד חמור. לא יכולנו לשבת שבעה. עד היום, חודש לאחר מפטירת אבי, אני ואחותי מטפלות בבעלה יום יום."
התמונה התבהרה לי מיד. פניתי ללימור בקול רך. "לימור, לדעתי את בכלל לא בדיכאון, את פשוט עדיין יושבת שבעה במקום בני משפחתך. אמך ודודתך עסוקות יום יום בטיפול בדודך החולה, אביך חייב להמשיך בעבודתו ולכן כל האבל נפל על כתפיך."
הפנתי שאלה רטורית ללימור ולאמה: "האם שמעתן על מקצוע, שהיה נפוץ בעבר, הנקרא נשים מקוננות?" הן הניעו את ראשן לאות הן. המשכתי בהסברי. "בעבר, כאשר בן משפחה נפטר, המשפחה היתה מזמינה מספר נשים, שתפקידם היה להתאבל בצורה מוגזמת. הן שמשו ככלי ביטוי לרגשות בני המשפחה ובכך הקלו עליהם לעבור את התקופה הקשה. המקוננות היו בוכות בקול רם, מורטות את שערן, שורטות את בשרן וכן מבצעות מנהגי אבל נוספים שהיו מקובלים בעת ההיא בקהילה."
"אבל אני לא תיכננתי להתאבל במקום אמי ודודתי?" טענה לימור.
"ניראה לי שתת ההכרה שלך נידב אותך לתפקיד זה, גם מבלי להתיעץ איתך תחילה. בכך שאת מתאבלת בצורה כה יסודית, הצלחת לשחרר את אמך ואת דודתך מלהתאבל, והן יכולות להתפנות ולטפל בדודך החולה."
פניתי לאם והסברתי. "כיוון שכל בני המשפחה לא הבינו נכון את תרומתה של לימור, אתם מפרשים את התנהגותה כדיכאון, במקום לראות זאת כאבל חיובי. אתם צריכים להיות אסירי תודה ללימור, על כך שהיא לוקחת על עצמה את תפקיד המתאבלת המשפחתית."
בנקודה זו החלטתי להסביר ללימור ולאמה, מהן שלושת שלבי האבל, לפי המסורת היהודית:
"במסורת היהודית, ישנן שלושה שלבים לאבל." פתחתי בהסבר קצר. "השלב הראשון, הוא קצר, אך מאד אינטנסיבי. השלב השני, מעט יותר ארוך, והאינטנסיביות שלו פחותה. השלב השלישי, ארוך מאד והאינטנסיביות שלו הפחותה ביותר. שלושת השלבים הם: "שבעה", "שלושים" ו"שנה ראשונה". למרות שהמסורת קצבה זמן לכל שלב, אצל כל אדם אורך כל שלב, מבחינה רגשית, מעט שונה. יש אנשים ששלב השבעה נמשך אצלם עשרה ימים ויש החשים צורך להתאבל, בצורה אינטנסיבית, רק במשך יומיים. שלב החודש הראשון של האבל, יכל להמשך, מבחינה רגשית, ימים ספורים, מספר שבועות ואפילו מספר חודשים, וכך גם שלב השנה הראשונה של האבל. משך כל שלב תלוי בצורך הנפשי של המתאבל ולעיתים קרובות, השלבים מתערבבים זה עם זה מבחינת עוצמת האבל. עלינו לכבד את רגשות המתאבל, ולא להאיץ בו לעבור לשלב הבא, לפני שהוא מוכן לכך מבחינה נפשית. ניראה לי, שלימור עדיין בשלב השבעה, למרות שעבר חודש מאז פטירתו של סבא."
פניתי ללימור בקול סמכותי. "לימור, אני מציע לך, לא להפסיק להתאבל, לפני שאת מוכנה לכך. כאשר תת ההכרה שלך ירגיש, שהגיע הזמן לעבור לשלבים השני והשלישי של האבל, וכמובן כאשר יגיע מועד סיום האבל, הוא יתן לך להרגיש זאת, באופן טיבעי. עליך לבטוח בחושים הטבעיים שלך."
לסיום הפגישה, הדרכתי את לימור לאכול מזון קל לעיכול, בכמויות קטנות, אך לעיתים תכופות, כיוון שמערכת העיכול בעת אבל הנה רגישה. כן יעצתי לה לקחת מולטי ויטמינים, כיוון שבחודש האחרון היא ירדה במשקלה והיא חשה בחולשה כללית."
הפגישה הבאה נקבעה לאחר שבוע.
יום לפני הפגישה השניה, אמה של לימור התקשרה. היא בקשה לדחות את הפגישה, כיוון שלימור סובלת מכאבים חזקים ברגלה הימנית והיא מתקשה ללכת. לדברי האם, מיד בצאתה ממשרדי, לימור חשה בהקלה רבה. "ניראה היה כאילו היא חזרה לעצמה. היא טלפנה לחברות, קבעה פגישות, צחקה ואפילו התאבון חזר אליה. בערב היא הלכה עם חברות למסיבת בר מצוה של אח של חברה קרובה. במהלך המסיבה היא נפלה, ומאז היא סובלת מכאבים ברגל ומצב רוחה שוב ירוד."
הצעתי לאם לבא עם לימור למשרדי, למרות הכאבים ברגלה. כאשר הם ניכנסו למשרדי, הופתעתי שלימור נראתה ונשמעה מאד רגועה. בקשתי ממנה לתאר לי בפרטים את האירוע בו היא נפלה. "הלכתי למסיבה ברצון רב," היא סיפרה. "בתחילת המסיבה, פטפטתי עם החברות וצחקנו הרבה אפילו היה לי תאבון בריא ואכלתי הכל. הרגשתי כאילו סיימתי את תהליך האבל. אחרי האוכל, התחילו הריקודים. אני מאד אהבת לרקוד. אני לומדת בלט וג'ז. במסיבות אני אוהבת להתבלט ברחבת הריקודים. בדרך לרחבת הריקודים היתה מדרגה קטנה, נפלתי ומאז אני סובלת מכאבים נוראיים."
הדברים נעשו לי ברורים. "האם יתכן שתת ההכרה שלך לא היה מוכן עדיין לרקוד במסיבה? אולי הוא הרגיש שחודש לאחר פטירת סבא לא מתאים לרקוד?" שאלתי. "את יודעת לימור, שגופנו דומה למכונית. בכל מכונית יש שתי דוושות: דוושת בנזין ודוושת מעצורים. דוושת הבנזין דוחפת אותנו קדימה, להתפתח, להעיז, לחוות חוויות חדשות ומסעירות. למזלנו, יש לנו גם דוושת מעצורים, אחרת הינו פועלים בפזיזות רבה והיינו מתהפכים בסיבוב. כאשר אנו פזיזים, אנו עלולים להסתכן בפגיעה עצמית או בפגיעה באחרים. דוושת המעצורים עוזרת לנו להאיט את הקצב. לעיתים, כאשר נוסעים מהר מדי, צריך ללחוץ על דוושת המעצורים בכח רב ואז המכונית רועדת והבלמים חורקים. האם יתכן שהנפילה שלך והכאבים היו סוג של בלם תת הכרתי, שעצר אותך מלקפוץ לרחבת הריקודים לפני שאת מוכנה לכך נפשית?"
"לא חשבתי על כך," השיבה לימור. "אך בצורה שאתה מתאר את הדברים, זה נשמע מאד הגיוני. כל החברים יודעים שסבא שלי נפטר לפני חודש ואני עצובה מאד. אני מנסה לדמיין, מה הם היו חושבים עלי, אם היו רואים אותי רוקדת בשמחה על רחבת הריקודים?" דקה ארוכה היא היתה שקועה בהרהורים ואז היא סיכמה "אולי זה היה מזל שנפלתי."
קבענו להפגש כעבור שבוע. האם ביטלה את הפגישה, כיוון שלדבריה, לימור חזרה לעצמה ולהרגשתה היא אינה זקוקה לשיחות נוספות. הצעתי שהן יכולות לחזור ולהתיעץ איתי, בכל עת במידה והצורך יעלה מחדש.

חשבתי על התאוריה של פרייס, ביחס לתרומת הדיכאון להשרדות. פרייס מזהה את תרומת הדיכאון, בעת מאבקי מידרג. המפסיד במאבק, משדר סמני כניעה בצורת דיכאון. לדעתי, הסברו של פרייס אינו מתאים לדיכאון השכיח בעת אבל. אני מציע שלוש תרומות של דיכאון, בעת אבל:

1. בעידן הקדום, הגורם העיקרי למותם של צעירים, זקנים וחולים היה חיית טרף. בעקבות מצב הרוח הדיכאוני, בני משפחת המת, נזהרו יותר מטורפים, לקחו פחות סיכונים מיותרים וכתוצאה מכך הם שרדו יותר מאנשים שלא פיתחו גן, שגרם להם להתאבל. הדבר דומה למצב בו אדם היה מעורב בתאונת דרכים קטלנית, ולמשך מספר חודשים כל בני משפחתו נעשים הרבה יותר זהירים, בעת נהיגה.

2. כאשר מתאבל משדר שפת גוף של דיכאון, הוא מעורר בקרב בני משפחתו המורחבת את הרצון להתלכד ולתמוך בו. המסקנה היא, שתסמיני הדיכאון בעת אבל, תורמים להגברת הליכוד והתמיכה ההדדית בקרב בני המשפחה ובכך משתפר סיכויי השרדותם. בעידן המודרני, תופעה זו באה לידי ביטוי בכך, שבמשפחות רבות נהוג להפגש רק בשמחות ובלוויות.

3. בעידן המודרני, בעת ביקור אבלים, נוהגים האבלים ומנחמיהם להחליף חוויות הקשורות בתהליך המחלה והמוות. יתכן שבעידן הקדום, בני המשפחה המורחבת שיפרו את השרדותם, בכך שבעת שהם התאבלו הם החליפו חוויות והפיקו לקחים מהעובדה שאחד מבני משפחתם נטרף. ההנחה, שלאבל יש תפקיד השרדותי – כלל משפחתי, נתמכת על ידי העובדה, שאנו מתאבלים רק על מותו של קרוב משפחה ולא על מותו של אדם, הזר לנו. לבני המשפחה המורחבת יש תכונות פסיכולוגיות וגופניות גנטיות דומות ולכן הפקת לקחים מהמאורע, שהביא למותו של אחד מבני המשפחה, עשויה לתרום לנסיון החיים ולשפור ההשרדות של הנותרים בחיים.