תאור מקרה
מגיל צעיר, אני אישית סבלתי מהצטננויות, בין ארבע לשש פעמים בשנה. בדרך כלל הן הופיעו בסתו, בחורף ולעיתים אף בקיץ. כל הצטננות ארכה בין שבעה לעשרה ימים, בהם סבלתי מאף סתום ולעיתים גם משיעולים ומהתעטשויות. התחושה הגרועה ביותר היתה בלילות, בהם הייתי חייב לישון על הגב, בעת שראשי נשען על כר גבוה.
בסוף שנות ה- 60, הגעתי לניו יורק, להשלמת לימודי בפסיכולוגיה. האוניברסיטה בה למדתי, התמקדה בשיטת הטיפול הפסיכואנליטית. שיטה זו נחשבת לטיפול "ארוך מועד", המבוסס על ניתוח זיכרונות ילדות, כאשר עמדת המטפל מאד פסיבית. בתקופה זו, החלו להתפתח שיטות טיפול "קיצרות מועד", המתמקדות בבעיות ההוה, כאשר גישתו של המטפל מאד אקטיבית. לאחר סיום התואר באוניברסיטה, חלק מחברי למחזור המשיכו להשתלם בשיטה הפסיכואנליטית וחלק פנו להחשף לשיטות החדשות. אני מאד התלבטתי, מהו הכיוון שאנקוט. בארץ שלטה, בתקופה ההיא, הגישה הפסיכואנליטית, אך ליבי נמשך להחשף לשיטות החדשות. רק לאחר שנים הגעתי למסקנה, שכל מטפל לרוב בוחר בשיטת הטיפול המתאימה לאישיותו הוא.
במקום עבודתי כפסיכולוג, בבית המשפט המשפחתי שבניו יורק, התפרסמה הצעה למטפלים, להצטרף לסדנה לסוף שבוע, המתבססת על שיטת הגשטלט והדמיון המודרך. לאחר התלבטויות, החלטתי להרשם, מבלי שהיה לי מושג, למה לצפות.
בקבוצה היו כעשרה פסיכולוגים ומנחה. ישבנו במעגל, כאשר ליד המנחה היו שני כסאות ריקים. המנחה הסביר לנו, שכל אחד מהמשתתפים יעבור לשבת לידו, במטרה לעבוד על הנושא המטריד אותו. המתנדב הראשון, החל לדבר על אמו. לדבריו, אמו נהגה להציק לו לעיתים קרובות. המנחה הפסיק אותו בתחילת דבריו, וביקש ממנו להתבונן בכיסא הריק ולדמיין, שאמו יושבת מולו. הוא התבקש לספר לה, בצורה הישירה והגלויה ביותר, על רגשותיו כלפיה. מפעם לפעם, המדריך עודד את המתנדב לחשוף בפני אמו, זכרונות ילדות כואבים, ולבטא זאת בעוצמה רגשית ההולכת וגוברת. בהדרגה, המתנדב החל לבכות, לצעוק ואפילו להשתמש במישפטים בוטים. בשלב מסויים, המתנדב התבקש לשבת בכיסא של האם ולדבר לכיסא, אותו הוא פינה. מהכיסא של האם, הוא דיבר לעצמו, כפי שהוא ציפה שאמו היתה עונה לו, לו שמעה את דבריו. האם הדמיונית, צעקה והטיחה אשמות קשות נגדו. וכך, מספר פעמים, המתנדב החליף כסאות ותפקידים. בשלב מסויים, המנחה הציע למתנדב ולאמו הדמיונית, להמשיך בדיון ביניהם, אך להשתדל להגיע להבנה הדדית, במטרה לשיפור היחסים ביניהם. המתנדב עשה זאת בצורה נפלאה. השיחה בין המתנדב לאמו הדמיונית נמשכה כמחצית השעה, ובסופה נערך דיון בין כל המשתתפים. המתנדב טען, שזו היתה חוויה נפלאה, אך אני חשתי מעט חרד, מהמהירות בה השיטה הובילה אותו לעומק רגשי. זה היה שונה לחלוטין מהשיטה הפסיכואנליטית, אותה למדתי באוניברסיטה. אחד המשתתפים שישב לידי, התעטש והשתעל מספר פעמים במהלך הדיון. אני אמרתי לעצמי: "חבל שישבתי קרוב אליו. אני בטוח אדבק ממנו בנזלת ואהיה חולה לפחות שבוע."
כנראה שהאימרה: "נבואה המגשימה את עצמה" פעלה עלי. למחרת היום, הגעתי לסדנה כשאפי סתום, ואני מתעטש ומשתעל. תורי הגיע לשבת על הכיסא הריק. בדרכי לכיסא הריק, שאלתי את עצמי, "על מה אדבר? על אבי? על אמי? ואולי על אחי הבכור?" התקשיתי להחליט.
המנחה פנה אלי ובקש שאעלה נושא.
עניתי לו בקול צרוד ומנוזל : "קשה לי לדבר. אני מצונן מאד."
"אולי תשים את האף שלך על הכיסא הריק ותדבר אליו. ספר לו מה אתה מרגיש ביחס אליו." הוא הציע.
חשתי המום. מעולם לא דיברתי לאפי. מה אומר לו? שנמאס לי ממנו, שהוא מתנזל מספר פעמים בשנה ומקשה עלי את החיים? "
"נמאס לי ממך, אתה ממרר לי את החיים." דברתי בקול חלוש ומנוזל, לעבר הכיסא הריק.
"התוכן נשמע כועס, אך הטון מאד רך. האם אתה יכול להתאים את טון הדיבור לתוכן? " שאל המנחה.
הרמתי את קולי וחזרתי על המשפטים. המנחה ביקש שאחליף כיסא עם האף ואדבר לברוך בשמו.
"אבל אתה הזמנת אותי אתמול בלילה." אמר לי אפי. "אתה ציפית להדבק מהאדם החולה, וזה נחשב בעיני כהזמנה גלויה. אומר לך את האמת, לדעתי פחדת לשבת על הכיסא הריק ולהרים קולך כנגד אביך, אמך ואחיך הבכור. העדפת לסתום את הרגשות שלך בעזרתי."
החלפתי כסאות, ופניתי לאפי בקול מאד תקיף: "אני דורש שתפסיק לשלוט עלי. אם אתה חושב שאני הזמנתי אותך, זה ודאי לא החלק הבוגר שבי, זה הילד הקטן שבי. החלק ההגיוני רוצה להתמודד עם הקשיים ולא להחניק את הרגשות."
המנחה הציע, שאושיב על הכיסא הריק את מנהיג הוירוסים, הנמצאים באפי, ואדבר אליו.
הפעם צעקתי: "אם אתה לא מסתלק מאפי מיד, אני משמיד אותך… אני שורף אותך ואת כל החברים המחורבנים שלך… אני מספיק גדול כדי להתמודד כנגד רגשות שונים… אתה פלשת לגופי… ואני אסלק אותך משם."
הדיאלוגים ביני לבין אפי וביני לבין מנהיג הוירוסים, נמשכה כמחצית השעה. בסיומה, חשתי בריא ואפי היה נקי לחלוטין. בהמשך הסדנה, הוזמנתי לשבת על הכסא הריק מספר פעמים, והתמודדתי עם אנשים שונים בחיי. בדרכי לביתי, חשתי משוכנע, שדרכי הפסיכולוגית תתבסס על שילוב בין הבנה יסודית של מוקד בעייתו של המטופל (גישה דינאמית), אך כמטפל, אהיה מאד אקטיבי ואיישם את השיטות החדישות, בהתאם לצורך שיראה לי. במהלך השנים, נחשפתי לשיטות טיפול רב גווניות, חלקם מתוארות באתר הנוכחי.
מאז אותה סדנה, עברו למעלה מ- 35 שנה. בכל השנים האלו, הצטננתי פחות מעשר פעמים. בכל מקרה שחשתי מעט מצונן, חקרתי מיד את גורם הדחק, עצמתי את עיני והתמודדתי ישירות עם הבעיה. לאחר מכן, השמדתי בדימיוני את הוירוסים, בכל פעם בדרך שנראתה לי מתאימה. בכל המקרים, ההצטננות חלפה תוך כיום, ומעולם לא התפתחה לנזלת כמו בעבר.
מאז אותה סדנה, נפגשתי עם עשרות רבות של מטופלים, שהגיעו מנוזלים למשרדי, בתאריך הפגישה המתוכנן. היו מטופלים שניסו לבטל את הפגישה, בטענה שהם מצוננים. גישתי היתה "תגיעו לפגישה עם הנזלת ונדון בה, במהלך השיחה." בשלב הראשון של הפגישות, דנו בגורם הרגשי, שהוריד את רמת החיסון שלהם ואיפשר לוירוסים, הקיימים תמיד בגופנו ובסביבתנו, להרים ראש ולגרום לנזלת. בשלב השני, כיוונתי את המטופלים לדבר ישירות לוירוסים ולסלקם בתקיפות. מעניין, שכל מטופל נלחם בוירוסים באופן שונה, בהתאם לאישיותו. רובם ככולם הופיעו בפגישתנו הבאה, בריאים לחלוטין.
ההסבר התאורטי לשיטה הוא, שבעת שאנו חשים במתח ובחרדה, גופנו מגייס אנרגיה לקראת "מלחמה או מנוסה". חלק מאנרגיה זו נלקח ממערכת החיסון. כתוצאה מכך, היא מאיטה את פעילותה. לאחר שאנו מבינים את גורם החרדה והתמודדנו איתו לשביעות רצוננו, אנו יכולים לתת פקודה לגופנו לרפא את עצמו. הפקודה ניתנת בצורת סרט דמיוני. המוח מתרגם את משמעות התמונות לפעילות עצבית/הורמונלית מתאימה, וכתוצאה מכך, מערכת החיסון מגבירה את פעילותה.
בעת שילדי היו צעירים, לא פעם שיתפתי אותם בסיפורים "חינוכיים" על מטופלים, כולל על המלחמה בוירוסים. באחת מטיולי המשפחה לירושלים, ספרתי לילדי, כיצד עזרתי לנער לרפא יבלת וירלית שהיתה על אצבעו.* בכל פעם שרופא העור "שרף" את היבלת, היא חזרה גדולה יותר. הרופא, שהכיר את שיטות עבודתי, הפנה את הנער לטיפולי. מנסיוני למדתי, שילדים רבים סובלים מיבלות וירליות על אצבעותיהם. רובן נעלמות מעצמן בגיל ההתבגרות. בחלק מהמיקרים, ניתן לזהות מוקד של תחושת דחק בחיי הילד, הגורם לירידה ברמת החיסון. במקרים רבים אחרים, אין כל מוקד דחק. במקרה של הילד הנ"ל, לא היה כל מוקד דחק, לכן הדרכתי אותו, בפגישתנו הראשונה, להלחם בוירוסים שעל היבלת. בדמיונו הוא שרף אותם. לאחר כשלושה שבועות, היבלת נעלמה ולא חזרה. בני, שהיה כבן שבע, גילה לי, שיש יבלת על האצבע. הוא ביקש שאעזור לו לסלקה. תוך כדי נהיגה במכונית, הצעתי לו לעצום את עיניו ולשרוף את הוירוסים שעל היבלת. לאחר כחודש, פנה אלי בני בתלונה, שהיבלת כלל וכלל לא נעלמה. שאלתי אותו, אם הוא ניסה לשרוף את הוירוסים. הוא השיב, שהוא ניסה, אך הם ניראו לו כל כך קטנים וחמודים, כמו בסרטים מצויירים ולבו לא נתן לו לשרוף אותם. שאלתי אותו, מה הוא היה חפץ לעשות איתם. הוא חשב במשך מספר שניות והשיב, שהוא החליט להעביר אותם לאי בודד, שם הם יחיו בשלום ולא יציקו לאף אחד. כעבור מספר ימים היבלת נעלמה.
מייל זה התקבל מאשה, שבהשפעת קריאת הפרק טיפלה בהצלחה בשתי יבלות
ד"ר אליצור. אין מילים בפי לתאר לך, כמה אני מאושרת שקראתי את האתר שלך. חוץ מלהודות לך, רציתי לדווח לך על הצלחה ביישום שיטות ההרפיה. לאחר שקראתי באתר את הקטע על הטיפול בשיטת הדמיון ביבלות, נזכרתי שיש לי יבלת אחת, אמנם קטנה, על אחת מאצבעותי, שמדי פעם מתלקחת ומגרדת לי. יבלת זו הציקה לי שנים רבות, אבל לא עד כך כך כדי ללכת לרופא עור. יש לי יבלת חדשה קטנה מעל האף, שמאד מגרדת ולכן התכוונתי ללכת לרופא עור לטפל רק בה. לאחר שקראתי את הפרק באתר, החלטתי לנסות את תרגיל ההרפיה והדמיון ליבלות. התרכזתי בשתי היבלות. שלחתי את שתיהן לשחק עם היבלות של הבן שלך באי הבודד, כדי שלא יהיה להן משעמם להיות לבד באי, כל כך הרבה שנים. להפתעתי, תוך 24 שעות היבלת באצבע נעלמה כליל. לאחר יומים, גם היבלת באף נעלמה!!!! אני מקוה שגם מחלות רציניות יכולות להתרפא בצורה כזאת, אבל יש לי הרגשה שהאדם חייב ממש להתרכז בתרגילי ההרפיה והדמיון וכמובן להאמין בהם. אני מאחלת לך שבוע טוב, נעמי ג'ונס.
אני ממליץ לכל קוראי האתר, בכל פעם שאתם סובלים מכל מחלה נגיפית או חידקית, נסו ליישם את השיטות שתארתי. תחילה כנסו להרפיה, בעזרת אחת מהשיטות המתוארות באתר. כאשר תחושו רפויים, תתרכזו באיבר שהותקף על ידי הנגיפים או החידקים, לדוגמה: ריאות, גרון, מערכת עיכול ודלקת בדרכי השתן.
בשלב ראשון, דמיינו את החידקים או את הנגיפים בכל דרך שתעלה על דעתכם.
בשלב שני, השמידו אותם או סלקו אותם מגופכם, שוב בכל דרך המתאימה לאישיותכם. להלן מספר דוגמאות של שיטות שאנשים בחרו:
השמדת הוירוסים בשיטות רב גווניות כמו: על ידי יחידת חיילים בכירים, המיצגים את כדוריות הדם הלבנות, שהן חלק ממערכת החיסון, לשרוף אותם, או להפציץ אותם.
העברתם לאדם אחר, רק ליום או ליומיים, כדי להתנקם בו על כך שהוא פגע בהם. מספר מטופלים, העבירו את החידקים למחבלים ואחד מהילדים העביר אותם למורה שלו.
בשלב שלישי, דמיינו שאתם בריאים לחלוטין ומבצעים את כל הפעילויות שנמנעתם לבצע עקב המחלה. באם אתם נוטים לסבול ממערכת חיסון חלשה, כלומר, נוטים לחלות לעיתים קרובות יותר מאנשים אחרים, אני ממליץ להעזר בהקלטה שבאתר בשם: "מעטפת המגן." בדמיונכם, ראו את החידקים או את הנגיפים מנסים לחדור לגופכם, אך מעטפת המגן מונעת זאת מהם.
אשמח אם קוראים, שעברו חוויות טיפוליות דומות, ישתפו קוראים אחרים בחוויתם.
* תאור המקרה פורסם ב- "הרפואה", בטאון הסתדרות הרופאים בישראל 15.1.86