זו היא תמצית כתבה שפורסמה בעיתון מעריב, בה רואיין ד"ר ברוך אליצור.
המראיינת: דליה מזורי

באחרונה הוחל בבית החולים איכולוב לטפל בשיטת הדמיון המודרך בחולים הסובלים ממחלות עור. שיטה זו תוארה במאמר שפורסם בביטאון ההסתדרות הרפואית "הרפואה" בגליונו החודשי. כותבי המאמר הם ד"ר ברוך אליצור, פסיכולוג קליני וד"ר שרה ברנר, מנהלת מחלקת עור. במאמר מצויין שנסיונות קליניים ומחקרים מעבדתיים מצביעים על חשיבות גורמים פסיכולוגיים בהופעת מחלות עור נגיפיות ובתהליך ריפויין. ד"ר ברוך אליצור הסביר בראיון, כי הסיבה לכך נובעת, בין היתר, מהקשר שבין העור לבין מערכת העצבים:
לדבריו, "בתקופה העוברית מתפתחות שתי מערכות אלו מאותה ריקמה ולכן יש קשר הדוק בין שתיהן. ידוע גם שרוב מחלות העור מחריפות, כאשר האדם נתון במתח, כולל מחלות עור הקשורות באלרגיות". בשתי מחלות עור הוא טיפל באמצעות שיטת הדמיון המודרך: יבלות והרפס.

אחת מהפרעות העור השכיחו בזמן הילדות והבחרות היא יבלת, המופיעה על האצבעות. השיטה המסורתית של טיפול ביבלת זו היא ניתוח האיזור, או שימוש בחומרים כימיים, הגורמים להיעלמותה. הבעיה היא, שיעילות הטיפול התרופתי היא לרוב זמנית בלבד, ולאחר מספר שבועות היבלת עלולה לחזור. הוחלט לנסות וליישם את שיטת הדמיון המודרך במהלך טיפול פסיכולוגי.

במאמר דווח על נער בן 16, שסבל ממספר יבלות על שתי ידיו, שלמרות הטיפול הרפואי הן חזרו. המטופל הוכנס למצב של הרפיה והתבקש לדמיין כיצד כדוריות הדם הלבנות "מתקיפות ונלחמות" בנגיפים יוצרי היבלות ומשמידות אותן או עוקרות אותן ממקומן. לנער ניתנה הקלטה של הרפיה, ובה הנחיות להתקיף את היבלות ולהשמידן בהתאם לדימיונו באותו יום. במשך שלושה שבועות ביצע הנער מדי יום ביומו את התרגיל. כעבור שבועיים הוא החל להבחין בעיגולים אדומים מסביב ליבלות וכעבור שלושה שבועות הוא דיווח שכל היבלות שעל ידיו נעלמו כליל.

שנתיים לאחר מכן הנער פנה לד"ר ברוך אליצור ודיווח לו, שהיבלות על ידיו לא חזרו, אך הופיעו אצלו פצעים על השפתיים, שאובחנו על ידי רופא עור כהרפס. הוא החליט להשתמש בשיטה אותה יישם להשמדת נגיפי היבלות למטרת השמדת נגיפי ההרפס. כעבור שלושה ימים נעלמו כליל פיצעי ההרפס. ד"ר אליצור ציין, כי מנסיונו השיטה יעילה גם לחולים הסובלים מהרפס באברי המין.