זהו תמצית מאמר שפרסמתי בשנת 1990 בירחון: "הייעוץ החינוכי".  הרצאתי בנושא התקיימה בכינוס הרביעי של  האגודה הישראלית לפסיכיאטריה.

אחד מערכי החברה המערבית הוא לא לדחות את האדם החריג. למרות כל המאמצים מצד מחנכים והורים, מקובלת התופעה של התנכלות לחריג, הן מצד בוגרים והן מצד ילדים. כיוון שאין כל אפשרות למתן לחלוטין תופעה זו, יש לשקול על פיתוח מנגנוני הגנה, שיעזרו לחריג להתמודד מול החברה המתנכלת לו. בפרק זה, מוצג שימוש בשיטות הרפיה, דמיון מודרך ומטאפורה, כאמצעי לחיזוק כושר ההתמודדות של ילדה בת 10, שנדחתה על ידי חבריה עקב עיוות בפניה מלידה.

נידוי של הפרט החריג מקרב בני קבוצתו, הינה תופעה נפוצה בקרב בעלי חיים רבים ואף בחברה האנושית בכל התרבויות. הספר "הברווזון המכוער" תורגם לשפות רבות, כיוון שהוא דיבר לליבם של ילדים ומבוגרים. ניתן להניח, שקיים אינסטינקט טבעי, המכוון לשמר את שלמותה ובריאותה של הקבוצה, ולכן כל חריגות מהנורמה נתפסת בצורה שלילית. בתרבות המערבית, הכיוון הוא לא לפעול בהתאם לאינסטינקט קדמון זה, אלא לתמוך בחריג.

המקרה המוצג, מדגים מגוון שיטות, שמורים והורים יכולים ללמד ילדים חריגים, כיצד להתמודד בצורה חיובית עם דחיה חברתית.

תאור מקרה

ילדה בת 10, הופנתה לטיפולי עקב פחדים לצאת מהבית, תחושות חרדה וערעור ביטחונה העצמי. לדברי ההורים, הבעיות החלו מכתה ב' עד שהגיעו לאחרונה לרמה גבוהה, הגורמת לה לקושי ללכת לבתי הספר וכן לחוגים השונים. הילדה נולדה עם עיוות בפניה. עד לכתה ב' היא לא סבלה מדחיה חברתית מבני כיתתה ולכן היא השתלבה חיובית מבחינה חברתית. מתחילת כתה ב', החלו ילדים מכיתות גבוהות להציק לה. היו שקראו לה בשמות גנאי כמו "מכשפה" ו"קופה", היו שהתלחשו ביניהם בנוכחותה והיו שדחפו אותה והציקו לה פיזית.

תגובת ההורים היתה דו כיוונית. האב עודד אותה לחפש חסרונות בילדים אחרים ולהגיב בתוקפנות רבה על כל ביקורת. בניגוד לגישת האב, האם עודדה אותה להתעלם מהערות פוגעות ולהשתדל להיראות אדישה. מכיוון שמצבה של הילדה הידרדר, היא הופנתה לטיפול פסיכולוגי.

הטיפול היה קצר מועד. בפגישה הראשונה השתתפו ההורים והילדה. לאחר שנוצר קשר טיפולי עם הילדה ועם הוריה והתקבלו פרטים על תגובת כל אחד מהם לבעיה, הודרכו שלושתם בשיטות הרפיה שונות, כולל האזנה להקלטות ההרפיה במשותף. היתה חשיבות להתחיל בשיטות ההרפיה, כיוון שנמצא, שבעיקבות הבעיה, כל אחד משלושתם היה נתון בלחצים נפשיים, אשר השפיעו לשלילה על תיפקודו. כמו כן, תירגול ההרפיה שימש כבסיס להמשך הטיפול  בילדה, שכלל שיטות הדמיה.  הפגישה השניה היתה עם הילדה בלבד. המטרה היתה לבחון את פעילותן של שלושת סגנונות ההתמודדות שהתגלו במשפחה: סגנון התוקפנות שהוצג על ידי האב, סגנון ההכחשה שהוצג על ידי האם וסגנון הנסיגה ש הוצג על ידי הילדה.

בפגישה זו, סופר לילדה סיפור (מטפורה) על ילדה שהיתה מושפלת תדירות על ידי ילדים. לילה אחד התפללה הילדה לאלוהים ובקשה ממנו לעשותה קלת רגלים כצבי, כך כל פעם שילדים יציקו לה, היא תברח במהירות. אלוהים מילא את בקשתה. לאחר כשבוע פנתה הילדה שוב לאלוהים בתלונה שהיא אינה מרוצה ממצבה, כיוון שהיא כל הזמן בורחת מילדים. היא בקשה מאלוהים שיעשה אותה חזקה כמו כלבה, כך שאם ילדים יציקו לה היא תוכל לנשוך אותם. אלוהים מילא את בקשתה, אך הילדה שוב לא היתה שבעת רצון. היא התלוננה שהיא רבה יותר מידי עם ילדים, ואפילו בעקבות התגרות קלה. הפעם ביקשה הילדה מאלוהים שיתן לה שיריון כמו של צב. לדבריה, כל פעם שילדים יציקו לה, היא תכנס לשיריון ולא תחוש כלל בפגיעה. לאחר שבוע חזרה הילדה לאלוהים בתלונה, שגם שיריון הצב לא מספק. לטענתה, במשך השבוע היא התעלמה יותר מידי מחבריה וזה מנע ממנה להשתתף במשחקים ולהרגיש כחלק מהחברה. אלוהים הציע לילדה כפתור פלאים, שיאפשר לה לבחור בכל פעם באחד מסגנונות התגובה ולהתאימם למצב. עם תום הסיפור, עודדתי את הילדה לתאר מצבים בהם ילדים התגרו בה בעבר. בהדרכתי, הגיעה הילדה למסקנה, שאם ילדים גדולים וחזקים ממנה מנסים לפגוע בה, עליה לקום ולהסתלק כאילו לברוח כצבי. אם ילדים קטנים וחלשים ממנה מנסים לפגוע בה, עליה להגן על עצמה ולדבר בצורה  תוקפנית. הוסבר לה, שבחברה המודרנית הכיוון הוא, לא להגיב בתוקפנות אלא בתקיפות. אם ילדים בני גילה מתלחשים ביניהם על בעיתה, כשם שעשו בעבר, עליה לעטוף את עצמה במעטפת מגן דמיונית ולהתעלם מהם. כיוון שהנושא דיבר לליבה, היא הודרכה להיכנס להרפיה והתבקשה לשחזר מקרים בהם ילדים פגעו בה ואת תגובותיה. כיוון שכמעט בכל מקרה שהיא העלתה בזכרונה, תגובותיה היו להמלט מהמקום ולעיתים אף לסרב לחזור לבית הספר, הוצע לה לשחזר מחדש את המקרים, אך הפעם כאילו ללחוץ על כפתור הפלאים, שיעזור לה לבחור בתגובה המתאימה. כיוון שהיא הגיבה בחיוב לכיוון טיפולי זה, בתום הפגישה הוסבר לה, שעד לפגישתנו הבאה, בכל פעם שילדים יציקו לה, יש לה ברירה: או להרגיש דיכאון וחרדה, כפי שהיא חשה בעבר, או לשמוח על שניתנה לה הזדמנות פז לתרגל את כפתור הפלאים ולהגיב בצורה המתאימה למקרה.

בפגישה השלישית, הילדה שיתפה, שבמשך השבוע החולף, למרות שמספר ילדים הציקו לה, היא לא החסירה אף יום מבית הספר, כפי שנהגה לעשות בעבר, ובמספר מקרים היא הגיבה בתקיפות, אך לא בתוקפנות. היא שיתפה מספר דוגמאות לכך. באחד מהבקרים, בעת נסיעה באוטובוס לבית הספר, היא הבחינה בקבוצת ילדים המתלחשים ביניהם ומצביעים עליה. מיד היא עטפה את עצמה במעטפת מגן דמיונית וראתה חיצים קטנים יוצאים מפי הילדים לקראתה, אך הם לא כאבו לה, כי הם פגעו במעטפת המגן, נשברו ונפלו על הריצפה והיא חייכה לעצמה.

בפגישה הרביעית והאחרונה, ההורים והילדה השתתפו. הילדה שיתפה, שחל שיפור מדהים ביחס הילדים כלפיה וביחסה אליהם. מקרי ההערות הפוגעות פחת משמעותית וילדים רבים התקרבו אליה חברתית. בפגישה זו הוסבר להם, שאנשים הפוגעים באדם הסובל מחריגה גופנית, זה רמז לכך שהם סובלים מחוסר ביטחון עצמי. בכך שהם מחפשים חוסר שלמות אצל אנשים אחרים ומשפילים אותם, זה גורם להם לחוש שהם יותר מושלמים מאחרים. הומלץ לילדה שבעתיד, עד לגיל מבוגר, יתכן שהיא תיתקל בעוד אנשים שיגיבו בצורה פוגעת להופעתה. במקרה כזה, היא יכולה להסביר לאדם שפגע בה, שכניראה יש לו בעיה פסיכולוגית של חוסר ביטחון עצמי ולכן הוא משפיל אנשים אחרים ועליו לשקול טיפול פסיכולוגי.