כאשר אדם סובל משילשולים או מעצירויות תקופה ארוכה הוא פונה לרופא מומחה, במטרה לבדוק את מקור הבעיה. לעיתים הרופא מזהה שהבעיה נובעת מתזונה לקויה ומדריך את האדם לשפר את תזונתו. אם הרופא לא מוצא כל סיבה גופנית לשילשול או לעצירות, ניתן להניח שהגורם הוא מתח נפשי. במחקרים נמצא, שתופעת שילשול ועצירות בעת מתח הינה שכיחה. גם חיות החשות בסכנה נוטות לשלשל או לעצור את ההפרשות. חוק יסודי בפסיכולוגיה אבולוציונית הוא: פעילות גופנית או ריגשית המשותפת למירב בני המין האנושי הינה גנטית. רוב התופעות הגנטיות תרמו להשרדותו של האדם הקדמון. בספרות אין כל הסבר, כיצד שילשול או עצירות תרמו להשרדות. בכדי לעלות השערה, עצמתי את עיני ולדמיינתי שאני ביער ולפתע אני מזהה חיה רחוקה, שעדיין לא זיהתה אותי. עלי להחליט מיד לפעול במתכונת "מלחמה או מנוסה" וזאת בהתאם לרמת הסכנה. הגעתי למסקנה, שעדיף לרוקן את המעיים לפני שאלחם בחיה כיוון שאם בעת המלחמה אקבל חבטה בבטן, הנזק יהיה חמור. גם אם אחליט לברוח עדיף לרוקן את המעיים, כיוון שקל יותר לרוץ כאשר המעיים ריקים. בעת שהחיה זיהתה אותי והיא מאד קרובה, עדיף לעצור את ההפרשות. בעידן הקדמון, פעילות "מלחמה או מנוסה" נמשכו זמן קצר מאד ולכן הן היו חיוביות. לעומת זאת, כאשר האדם המודרני חש  במתח מתמשך, הוא עלול לסבול  משילשולים או מעצירויות, בהתאם לרמת המתח, אך שתי התופעות הינן מאד מטרידות.

תאור מקרה

לאה פנתה לטיפול  פסיכולוגי בעקבות שילשול כרוני. בפגישתנו הראשונה היא סיפרה, שהשילשולים החלו מגיל 10, בעת מלחמת העולם השניה, בעת שהיתה במחנה ריכוז, יחד עם בני משפחתה. בהדרגה, כל בני משפחתה נהרגו. קרוב משפחה, שהיה אסיר במחנה, טיפל בה, והמשיך בכך גם לאחר השיחרור, עד לבגרותה. היא תארה שני סוגי שילשולים, המציקים לה יום יום, מאז שהבעיה החלה: שילשולים קשים ושילשולים קשים מאד. השילשולים הקשים מונעים ממנה לצאת מדירתה למעלה משעתיים ואילו השילשולים הקשים גורמים לה לשכב במיטה ולהשתמש בחיתולים. כתוצאה מכך, היא נמנעת ממקומות ציבוריים, ומהשתתפות במסיבות ובחגיגות עם חברים. רוב היום היא מבלה בבית. למרות מצבה הגופני הקשה, היא נישאה ומגדלת שתי בנות. היא חשה שבעלה ובנותיה אוהבים אותה וכלל לא מתלוננים על מצבה. מאז החלו התופעות, היא עברה בדיקות וטיפולים רפואיים רב גווניים, שלא תרמו לשיפור במצבה. לדבריה, למרות מצבה הגופני הקשה, היא לא סובלת מדיכאון ומחרדות, אך כיוון שלא נימצאה כל סיבה גופנים לשילשולים הכרוניים, הומלץ לה לפנות ליעוץ פסיכולוגי.

בכדי לברר אם קיימת סיבה תת הכרתית לשילשולים, יישמתי את שיטתו של ד"ר אלפרד אדלר, תלמידו של פרויד, ושאלתי אותה: "איזה שינויים משמעותיים היו קורים בחייך לו השילשולים היו פוסקים?" רבקה ענתה ללא היסוס: "אם השילשולים היו פוסקים, הייתי נהנית מכל רגע בחיי ומבלה עם משפחתי ועם חברים במקומות ציבוריים שונים."

תשובתה המהירה של לאה רמזה לי, שבאופן תת הכרתי, השילשולים משמשים לה כבלם. חלק בה משתוקק להנות מחיי היום יום, אך חלק אחר, תת הכרתי, מונע ממנה להגשים מטרה זו. ניתן להניח, שלאה, שאיבדה את משפחתה בשואה, לא מתאבלת באופן מודע. היא חושבת על בני משפחתה שמתו בשואה, היא לא בוכה  והיא לא עצובה. הנחתי, שתסמיני השילשול גורמים לה להתנהג כאילו היא באבל ממושך כלומר, במקום שעיניה יזילו דמעות מעייה  בוכים בצורת שילשולים וגורמים לה  להתנהג בצורה האופיינית לאנשים בתקופת אבל.

בפגישתנו השניה, הצעתי ללאה לשבת בנוחיות ולעצום עיניים. במשך מספר דקות, הדרכתי אותה אותה בהדרגה להרפות את אברי גופה ולאחר מכן, בעת שעיניה עצומות, הסברתי לה, שמאחר שבעת שהותה במחנה, היא לא יכלה להתאבל על הוריה במתכונת יהודית, באופן תת הכרתי, גופה החליט לכפות עליה התנהגות של אבל, מבלי שהיא תחוש אבלה. כניראה, שלמרות שעברו שנים רבות מאז מות הוריה, באופן תת הכרתי, היא עדיין ממשיכה להתאבל. בהרתי לה, שביהדות נהוג שלושה שלבים של אבל: בשבעת הימים הראשונים חשים באבל עמוק, בחודש הראשון חשים, מפעם לפעם, תחושת אבל, אך בהדרגה חוזרים לחיים רגילים ובשנהה ראשונה, רוב הזמן חוזרים לחיים תקינים, אך מפעם לפעם, למשך מספר דקות, חוזרים לחוש באבל. לאחר תום שנה ראשונה, נהוג לחזור לחיים תקינים, אם כי מפעם לפעם, למשך מספר דקות, תחושת האבל חוזרת. הצעתי לה לדבר בקול רם למעיים שלה, ולבקש מהם שבהדרגה יפסיקו לכפות עליה התנהגות של אבל. לאה ביצעה זאת בצורה מאד חיובית. בשיטת הדמיון המודרך, היא הודרכה לדמיין, שהיא נכנסת לבריכת מרפא ומי המרפא חודרים למערכת העיכול ולמערכת ההפרשות ומנקים אותם בצורה יסודית. בתום הפגישה, נתתי לה תקליטור הרפיה והצעתי שיום יום תבצע תרגיל  אחד או שנים ובמהלכם תמשיך לדמיין ניקוי מערכת העיכול וההפרשות.

בפגישה השלישית לאה דיווחה על שיפור משמעותי בחייה. השילשולים נעלמו בהדרגה והיא החלה לצאת עם בעלה לבילויים שונים וכן עם שתי בנותיה. בפגישה הרביעית היא דיווחה שמצבה מאד חיובי ולכן החלטנו על תום הטיפול.