תאור מקרה
יפה בת 26 פנתה לטיפול עקב חרדות, שבאו לידי ביטוי בעיקר בהתקפי היפר-ונטילציה (נשימות קצרות ומהירות) ואגוראפוביה (פחד ממקומות פתוחים). בעת התקף היפר-ונטילציה, קצב הנשימות הוחש בצורה קיצונית, תופעה שגרמה לה לתחושת עילפון ועיקצוצים בידים. הפגישה הטיפולית הראשונה, הוקדשה להערכת אישיותה של יפה ולקבלת תמונה מקיפה על התסמינים הגופניים והנפשיים המטרידים אותה.
יפה תארה את ילדותה כמאושרת. היא נולדה בארה"ב, להורים ישראלים. בהיותה כבת 16, עלתה עם משפחתה לישראל. היא סיימה תיכון ושירתה בצבא ומאז שחרורה היא עובדת כפקידה במקום עבודה אחד, בו היא הועלתה בדרגה מספר פעמים. לאחר שהאזנתי לתאור ילדותה, לא יכולתי לזהות כל גורם, מהעבר הרחוק, העשוי להסביר את סיבת ההיפר-ונטילציה.
לדברי יפה, התקף החרדה הראשון קרה לפני כשלושה חדשים, בעת היותה עם בעלה בירח דבש בארה"ב. השבועיים הראשונים של הטיול עברו בחוויות מאד חיוביות. הם ביקרו בטקסס, שם גרה יפה עם משפחתה. משם הם טסו לשיקגו, שם שהו מספר ימים עם סבה וסבתה. התוכנית היתה לטוס משיקגו לניו יורק, לבקר בעיר כשבוע, ומישם לחזור לישראל. לרוע המזל, כאשר מטוסם נחת בניו יורק, היא החלה לנשום נשימות קצרות ומהירות. כתוצאה מכך, היא חשה בסחרחורת ובתחושת עילפון. הזוג החליט לקחת מלון ליד שדה התעופה ולגשת מיד לרופא. הרופא זיהה מיד את מצבה כהתקף חרדה ונתן לה זריקת הרגעה, שהרגיעה אותה לפרק זמן קצר. הלילה הראשון בניו יורק היה סיוט לשני בני הזוג. יפה ובעלה לא עצמו עין. במשך כל שעות הלילה היא הסתובבה, בחדרם, מקיר לקיר, כחיה בכלוב. בבוקר, שניהם היו מותשים ולכן החליטו להפסיק את ירח הדבש ולחזור במטוס הראשון לישראל.
בנחיתתם בישראל, משפחתה חיכתה להם בשדה התעופה, משם נסעו מיד לרופא המשפחה. הוא לא חידש מאומה. הוא אבחן את מצבה כהיפר-ונטילציה והפנה אותה לטיפול פסיכיאטרי. הפסיכיאטר רשם לה תרופות הרגעה ממשפחת הפרוזק.
במהלך שלושת החודשים האחרונים, מאז חזרתם לישראל, יפה לוקחת בקביעות את תרופת ההרגעה, אך לדבריה, היא חשה בשיפור קל בלבד. כאשר היא בבית, היא לא סובלת מחרדות, אך כאשר היא ניסתה, בפעם הראשונה מאז חזרתם לישראל, לצאת לחנות המכולת לבדה, היא חשה פעימות לב מואצות ונשימותיה נעשו מהירות ביותר. כתוצאה מהחויה, היא פיתחה פוביות לצאת מהבית (אגוראפוביה), ללא ליווי מבוגר כבעלה, או כאחד מהוריה.
מאחר שהפסיכיאטר נוכח שהתרופות לא עשו את פעולתן המצופה, הוא המליץ על טיפול נפשי.

בתחילת פגישתנו השניה, השתדלתי לברר עם יפה, מה עורר בה את תגובת "המלחמה או המנוסה." בדומה למטופלים רבים אחרים, גם היא לא ידעה לזהות את הגרוי שעורר בה את תחושת הפחד הראשונית. בכדי לעזור לה להתמקד, הצעתי לה לעצום את עיניה ולנסות ולשחזר בדמיונה את ירח הדבש, כאילו היא צופה בסרט וידיאו, שהנציח את הטיול. יפה שיתפה פעולה. היא תארה את ביקורה בטקסס כחויה מאד מרגשת. היא התקשרה עם הדיירים שרכשו את הבית, בו היא גרה עם משפחתה בילדותה, והם נאותו לאפשר לה ולבעלה לבקר בו. גם הסיור בשיקגו היה מהנה מאד. היא טיילה עם בעלה במקומות בהם נהגה לטייל עם סבה וסבתה.
"האם תכננת להראות לבעלך את המקומות היפים שבניו יורק, בהם ביקרת בצעירותך?" שאלתי.
"מעולם לא ביקרתי בניו יורק." היא השיבה בקול מעט לחוץ. "הורי לא הרשו לי."
"מדוע?" שאלתי.
"בחופשת הקיץ, לפני חזרתנו לישראל, תכננתי, עם שתיים מחברותי, לבלות חופשה בניו יורק. לפי התוכנית, היינו אמורות להתארח אצל דודים של אחת מהחברות. סיכמנו שבשעות היום נטייל בעיר ובלילה נלך לתאטרון. כאשר ספרתי להורי על התוכנית, הם הביעו התנגדות נחרצת. הם טענו, שניו יורק היא עיר של פושעים. הם היו משוכנעים שאם נטוס לניו יורק, שלוש בנות בנות 16, במקרה הטוב מישהו ישדוד אותנו ובמקרה הרע נאנס או אפילו נרצח."
כאשר יפה תארה את הצפיות המפחידות של הוריה, לגבי הביקור בניו יורק, כל גופה היה מכווץ ונשימתה מואצת. לעומת זאת, אני נשמתי לרווחה. סיפורה עזר לי להבין את סיבת תגובת החרדה שלה ובראשי החלו להתרוצץ תוכניות כיצד לעזור לה. החלטתי, שבשלב הראשון עלי לתת "תוית חדשה" למצבה. במקום דיאגנוזה פסיכיאטרית, המתיחסת אליה כאל חולה נוירוטית, הסובלת מחרדות ומאגורופוביה, עלי להפוך את מצבה לנורמלי לחלוטין, אם כי מוקצן ולא תואם את המצב, בפניו היא ניצבה בניו יורק. הסברתי לה, באריכות רבה, כיצד היפר-ונטילציה ושאר תופעות החרדה מהן היא סובלת תרמו לסבתא לוסי לשרוד ביער. נא לעיין בפרק: "פסיכולוגיה אבולוציונית"). לאחר מכן הצעתי לה, שבמהלך מספר פגישות, אלמד אותה להפחית את זרימת הורמוני החרום בדמה. בעזרת שיטות הרפיה, המשולבות בדימיון מודרך, אלמד אותה דרכים מודרניות להתמודדות עם אנסים ושודדים, כך שהיא תוכל לותר על התגובה המיושנת והלא תואמת של "מלחמה או מנוסה."

לפגישה השלישית בעלה של יפה הצטרף. יפה פתחה את הפגישה בדיווח על הקלה רבה במצבה. היא חדלה לחשוב שתסמיניה נובעים ממחלות גופניות והיא חדלה לחשוש מפני אובדן שליטה עצמית. ציינתי לעצמי, שתופעת "הפחד מהפחד" פחתה משמעותית. בהמשך הפגישה, תרגלתי עם שני בני הזוג שיטות הרפיה רב גוניות. בין השיטות העיקריות היו: נשימות מרגיעות, כיווץ שרירים והרפייתם ודמיון מרגיע. הצעתי לשניהם לתרגל הרפיה, בעזרת קלטת או תקליטור הרפיה, במהלך שעות היום, ולהרדם בלילות, תוך כדי האזנה להקלטה.
עודדתי את שני בני הזוג לתרגל התגברות על הפחד ולצאת מהבית, ללא ליווי מבוגרים. הצעתי, שכל יום יפה ובעלה יצעדו סביב הבית, כאשר הבעל צועד מספר מטרים מאחוריה. חשוב שיפה תבטח בו, שהוא שומר עליה מאחור, אך היא לא תראה אותו צועד לידה. בהדרגה, עליו להגדיל את המרחק בינו ובינה ולעשות זאת בהסכמתה המלאה. בעת הצעדה, על יפה היה לתרגל את שיטת הנשימה המרגיעה וכן שיטות המכוונות להסחת הדעת מהחרדות. לאחר דיון משותף בשיטות שונות להסחת הדעת בעת הליכה, יפה החליטה, שבכל הליכה היא תבחר בשיטה שונה כגון: קטיפת עלים יפים מעצים, ספירת מכוניות מדגם מסויים והתבוננות בילדים.
בתום הפגישה, יישמתי את הגישה הפרדוקסלית, המעודדת המשכיות התסמינים. הסברתי ליפה, שבמקום לחשוש מהתקף נוסף של היפר-ונטילציה, עליה לקוות שהוא יתרחש. כל התקף חרדה נוסף, עשוי לעזור לה לרכוש נסיון לשלוט עליו בעזרת תרגילי ההרפיה. היא התבקשה לנהל יומן, המתאר התקפי חרדה שונים ואת הצלחתה לנטרל אותם בעזרת שיטות הרפיה.
בתחילת הפגישה הרביעית, יפה דיווחה, שתרגילי ההרפיה, בעיקר הנשימות המרגיעות, שיחררו אותה כליל מהתקפי ההיפר-ונטילציה. כמו כן, שנתה השתפרה בעקבות האזנה לקלטת. שני בני הזוג תירגלו ערב ערב צעדה סביב ביתם ולאחר מספר ערבים, יפה העזה לצעוד בעצמה מספר פעמים סביב הבית, כאשר בעלה עומד בפתח הדירה ובכל פעם כשהיא עברה לידו הוא נופף בידו לאות עידוד. לאחר התיעצות עם הפסיכיאטר המטפל, היא החלה להפחית את נטילת התרופה האנטי חרדתית.
את הפגישה הזו הקדשתי להקניית מיומנויות התמודדות במצבי חרום, כמו שוד ואונס. בעזרת שיטת הדמיון המודרך, יפה דמיינה שהיא מככבת בתפקיד השחקנית הראשית בשני סרטים, שהיא תפקדה בהם גם כבמאית. בסרט הראשון, היא דמיינה שהיא בת 16, ויחד עם שתי חברותיה הן מבלות בניו יורק. במהלך הטיול, הן מאוימות על ידי שודדים ואנסים. בכל היתקלות דמיונית כזו, הן מצליחות להשתלט על התוקפנים בשיטות שונות כמו: שימוש בגז מדמיע, והתקפה חזיתית של שלוש הבנות על אנס אחד. בתסריט השני, השחקנים הראשיים היו היא ובעלה. בשונה מהחוויה האמיתית, בה יפה הגיבה בפניקה, הפעם היא דמיינה שהיא מוכנה להגן על עצמה ללא פחד. בדמיונה, היא עברה חוויות מפחידות שונות, בהן היא ובעלה שיתפו פעולה והתגברו עליהן בהצלחה.

הפגישה החמישית והאחרונה, הוקדשה לסיכום הטיפול ולהדרכת שני בני הזוג כיצד להתמודד עם תסמיני חרדה, העלולים לחזור בעתיד. בדומה לרוב האנשים הסובלים מחרדות, גם יפה קיוותה שהטיפול ירפא אותה מהחרדות, באופן מוחלט. היה עלי לחזור ולהסביר לה ולבעלה, שכל תופעות החרדה הינן תגובות אינסטינקטיביות, שעזרו לסבתא לוסי ולבני דורה לשרוד בתנאי החיים ששררו בתקופתם. אני מצפה, שעד שהיא תגיע לגיל 95, היא תחווה לפחות חמש וחצי התקפי חרדה, המשולבים עם תופעות ההיפר-ונטילציה ואולי פעמיים היא תחשוש לצאת מביתה לבדה. נסיון החיים שהיא רכשה במסגרת הטיפול, יעזור לה להתמודד עם תופעות החרדה, העלולות לחזור בעתיד.